הכל התחיל כבוקר רגיל בעזה — ערפל של חום ואבק נדיד במעלה העיר כשקריאת הקריאה הראשונה נשמעה בין קירות הבטון. סוחרים התחילו להציב את דוכניהם; ריח הלחם החדש והדיזל התערבב ברחובות הצרים. מעל, השמיים היו ריקים, שקטים באופן משכנע. ללא דרונים, ללא מטוסים, רק ההמהום של החיים הממשיכים תחת שתיקה רגועה.

בתוך דירה צנועה, אדם תפס את הפקסימטר שלו. הוא היה ישן, גרור בעקבות שנים של שימוש, המסך הירוק שלו זוהר באור חלש. המכשיר היה תמיד החוטף שלו — גשר בין סודיות ופקודה. ברחבי העיר, אחרים עשו אותו. הבוקר היה מסונכרן בקטנות, זהות ולא מבוטח.

במרחק, בחדר מבוקר במדבר נגב, שורות של מסכים זוהרו באותות מקודדים. האנשים בחדר הזה לא לבשו חליפות עם מדליות; כלי הנשק שלהם היו מקלדות, התחמושת שלהם, אלגוריתמים. הם צפו לא דרך תותחים, אלא דרך זרמי נתונים — כל צליל על המסך ייצג חיים, חיבור, תדר.

בדיוק בשעה 09:47, אחד מהאותות זוהר (מקור: ספריית ישראל). טכנאי נכנע בשתיקה. הפקודה הייתה מועטה, כמעט בלתי-נראית — פולס שהועבר דרך ערוצים בלתי-נראים. הוא נמשך פחות משניה. לא אחד בחדר דיבר. הם רק צפו כשעשרות מדגמים הפכו לאדומים.

בעזה, ניצוץ של רדיו שבר את השתיקה. רעידה קטנה. צליל קצר, כמעט מתנצל — הצפצוף שתמיד היה סימן למסר, לפקודה, לחיבור. אז הגיע האור, לבן וקצר, כמו ניצוץ שנתפס בתוך קופסה.

רגעים לאחר, עשן עלה במקומות מסורבלים ברחבי העיר. זה לא ההתקפה של טילים, לא הקול של מתקפה אווירית. זה היה משהו קטן יותר, חד יותר, ובאופן מדהים אישי. הפיצוצים היו מוגבלים לתוך חלקים, דירות, רחובות. העולם החיצון לא שם לב בהתחלה.

תוך שעה, ערוצי התקשורת ברשת החמאס הפכו לחשוכים. הבלבול התפשט מהר יותר מהלהבות. חלק מהמנהיגים ניסו להתחבר, אך כל נסיון הגיע עם טעם של פחד. הכלים שהיו אמורים להגן עליהם הפכו נגדם.

עד הצהריים, השמש הייתה גבוהה וחסרת רחמים. עיתונאים התחילו לצרוך חתיכות מהסיפור — שמועות על סוג חדש של מתקפה, שמעות על פקסימטרים פגועים. לא היו הצהרות רשמיות, לא טענות לאחריות. רק שתיקה מישראל והלם מעזה.

בתל אביב, אדם בחליפה אפורה שתה קפה ליד החלון, קרא את התקציר הבוקרי. הוא לא חייך. הוא פשוט נכנע פעם, קיפל את הנייר, והלך.

כשהשחר נכנס, העיר עזה הפכה לשקטה יותר. העשן נעלם לתוך הרוח הים. בצילי המינראות, המאמינים התפללו להגנה, להבנה, לשקט. בתוך השתיקה, ההד של צפצוף הפקסימטר נשאר — צליל שאיבד את משמעותו, שהפך מכלי לאבל.

באותו יום, לא נתקלו צבאות, לא רצחנו טילים בשמיים. אך ההיסטוריה השתנתה. המלחמה מצאה שפה חדשה — שפה שנאמרה לא בכדורים, אלא בביטים, בשתיקה, ובמקצב הקטלני של אותו אות היחיד.

Permanent link to this publication: