«ירוקים» כנסיות: אקולוגיה כפעילות דתית במאה ה-21

הקדמה: מתיאולוגיה של בריאה לאקטיביזם אקולוגי

התופעה של כנסיות «ירוקות» (או «אקולוגיות» קהילות) מייצגת אחד מהתנועות החשובות ביותר והמתרחבות ביותר בשטח הדתי המודרני. זה לא דת חדשה, אלא גישה טרנס-דנומינציונלית שמאחדת אחריות אקולוגית בתוך המרקם הדתי: תיאולוגיה, ליטורגיה, ניהול נכסים, חינוך ופעולה חברתית. התנועה משקפת שינוי עמוק: מתפיסה של הטבע כדקורציה לדרמה האנושית של הגאולה — להבנה שלו כחלק עצמאי של היצירה של האל, שנתונה לטיפול האדם.

יסודות תיאולוגיים: פרדיגמה חדשה (ושמורה) וישנה

הטקסט המפתח שהיה לקטליזר לעולם הקתולי היה האנקליקה של האפיפיור פרנציסקוס «Laudato si’» (2015) עם הכותרת «טיפול בביתנו המשותף». האפיפיור הציג את תפיסת האקולוגיה המקיפה, שמקשרת את משבר הסביבה עם חוסר צדק חברתי, כלכלה, תרבות ורוח. הוא התנגד ל"פרדיגמה הטכנוקרטית" ולאנתרופוצנטריזם, וקרא ל"הפניה אקולוגית".

בפרוטסטנטיזם, רעיונות דומים התפתחו במסגרת התיאולוגיה האקולוגית והתיאולוגיה של היצירה (יורגן מולטמן, סאלי מקפייג'). ההתמקדות היא ב:

יסודות ביבלייים: חדשנות של תפיסות הביבליה «שלטון» (יבר. 1:28) לא כדיכטוריה, אלא כניהול אחראי (שטוראריות) ושירות (יבר. 2:15 — «לעבד ולשמור»).

גישה כריסטולוגית: ישו כלוגוס, דרכו «הכל התחיל להיות» (יח. 1:3), שעושה את כל החומר קדוש. המודל הקנוטי (המשתיק) של ישו מוצע כדוגמה ליחסים של האנושות עם הטבע — לא שלטון, אלא שירות צנוע ומגבלה עצמית.

פנימולוגיה: הרוח הקדושה כ"אלוהים החי", נוכחת ופועלת בכל היצירה (פאננטהיזם — אלוהים ביצירה, אבל לא זהה לה).

באורתודוקסיה, תפיסת «סימפוניה» של כל היצירה והמסורת האסכטית, שרואה בעניין במתינות ובהתרחקות מעידן דרך לגידול דתי ולהרמוניה עם העולם, היא משאב חזק.

מדדים מעשיים: איך כנסיה ירוקה פועלת

התיאולוגיה מתממשת בפעולות מוחשיות, מדידות, שניתן לחלקן לכמה תחומים.

1. בניינים ותשתיות «ירוקים» (ניהול אקולוגי של הנכסים):

התקנת לוחות סולריים על גגות כנסיות ומרכזי קהילה. דוגמה: הקתדרלה של יוחנן הבוחן בניו-יורק (הכנסייה האנגליקנית) יש אחת מההתקנות הסולריות הגדולות ביותר בבניינים דתיים בעיר.

המעבר לאנרגיה ירוקה, שימוש במערכות חסכון באנרגיה (LED) לחימום ותאורה.

איסוף מים גשם להשקיה, שימוש בחומרים אקולוגיים בתיקונים.

יצירת גנים, גנים ומשקים קהילתיים, שלא רק מספקים מזון, אלא גם הופכים למקומות לחינוך ולבנייה קהילתית.

2. אקולוגיה ליטורגית:

הכללת תפילות על היצירה בבית הכנסת. במסורת האנגליקנית והאפיסקופלית קיים "חגיגת התודה ליצירה" מיוחד.

עריכת טקסים "ירוקים" של קרשן, חתונה והלוויה, שמדגישים אחריות אקולוגית (חשיבה על דקורציה יחידת, שימוש בצמחים מקומיים, שימוש בחומרים אתיים).

טקסים עונתיים, למשל, "ברכת בעלי-חיים" ביום של פרנציסקוס האסיזי, שמדגיש את הקשר עם כל החי.

3. חינוך והדרכה:

קורסים וסמינרים באקולוגיה דתית, לימוד "Laudato si’".

דרשות שמפרשות את המדד האקולוגי של טקסטים ביבליים.

בתי-ספר יומיים אקולוגיים לילדים, שמלמדים על חיבה לטבע דרך משחקים ויצירתיות.

4. תעמולה ומעמד ציבורי:

השתתפות במצעדים ובפעולות כקבוצות דתיות מאורגנות.

החלפת השקעות מחברות שמעסקות בהפקת דלק ממאובנים. לדוגמה, הועד העולמי של הכנסיות התחיל את תהליך החלפת השקעות מהמגזר הנפט והגז ב-2014.

שכנוע לחקיקה אקולוגית ברמה המקומית והלאומית.

עובדה מעניינת: בגרמניה, הכנסייה האוונגלית בגרמניה (EKD) והכנסייה הקתולית הן בעלות נכסים גדולות (כ-1.3% משטח המדינה). הן מיישמות שיטות חקלאות ביולוגיות בנכסיהן, נוגדות למונוקולטורות ולחומרי הדברה, ומהפכות את אדמות הכנסיות למודלים של שימוש בר-קיימא.

מדד חברתי: אקולוגיה אינטגרלית בפעולה

עקבות לעקרונות "Laudato si' " משמעותם שהאקולוגיה לא ניתנת להפרדה מצדק חברתי. כנסיות "ירוקות" הן לעתים קרובות מרכזים לסיוע חברתי-אקולוגי:

מנועי מזון ומסעדות חינם, המשתמשים במוצרים מהגנים הקהילתיים או "מושלמים" ממחסני מכולות (תנועת food rescue).

תוכניות סיוע אנרגטי למשפחות עניות, שחוות באופן לא פרופורציונלי את עליית מחירי הדלק.

הגנה על זכויות העמים הילידים, שאדמותיהם ואורח חייהם סובלים מהרס אקולוגי.

אתגרים וקריטיקה

התנועה נתקלת באתגרים חמורים, הן מחוץ והן מבפנים.

התנגדות קונסרבטיבית: חלק מהאנשים והכמרים רואים בסדר היום "ירוק" חטיפה ממשימה "האמיתית" של הגאולה, תחליפה של ערכים אבוגדרים באקולוגיזם סקטני או אפילו "ניאו-פגני".

«גרינוושינג» (הסוואה ירוקה): סיכון של הפיכת המאמצים האקולוגיים לפעולות סופרפיתאטיות, סמליות (לוח סולרי אחד לצילום) ללא
© elib.co.il

Permanent link to this publication: