ילדים וחזונם ביצירות של צ'רלס דיקנס

הקדמה: הילד כעצם וכסובייקט

נושא הילדות הוא מרכזי ביצירותיו של צ'רלס דיקנס, ומצא את דרכו הרחק מהתמונה הסנטימנטלית. הילד בדיקנס הוא מבנה סוציו-תרבותי מורכב, הממלא תפקיד תלת-מדי: עצם של ניצול חברתי אכזרי, סמל של נקיון נפשי לא מזוהם, וסובייקט שהסבל שלו משמש כמדד אוניברסלי של חוסר צדק בעולם הבוגרים. חזונם של הילדים ברומנים שלו — זהו תמונה ישירה של מחלות החברה הויקטוריאנית: עוני, חוסר-חוק, אכזריות ממסדית והתפוררות מורלית.

1. ילדים-קורבנות: קריטיקה חברתית דרך הסבל

דיקנס, שילדותו נסבלה מעבודה במפעל ומכלא חובות של אביו, יצר גלריה של ילדים, חזונם שלכולם הפך לתיקון משפטי.

אוליבר טוויסט — ילד-יתומי ארכיטיפי, עצם פסיבי שעובר מידי יד ביד: בית-מחסה, בית-עוני, קבוצת פושעים. חזונו מדגים כישלון מוחלט של מערכת הטיפול בעניים (Poor Law). נקיונו הנוכחי והטוהר האולטימטיבי — לא יותר מאשר אלגוריה מורלית: טוהר הוא נולד ולא ניתן להשמיד אפילו בגיהנום. זהו מיתוס הכרחי להכרזה על תקווה.

סמולווייט («בית-הקול») — אנטיתידה טרגית לאוליבר. ילד-משגע, שהמוח והאנרגיה שלו נעשו לפגועים על ידי המערכת (המשרד) ועובדיה (מר צ'נסי). חזונו — דעיכה רוחנית ופיזית, שמובילה למוות. הוא דוגמה לכך שהמערכת יכולה לא רק לנצל, אלא גם להרחיק בחוזקה ילד.

קורבנות «בית-אבי ובנו»: פול דומבי, שמת ממחסור באהבה בעושר, ופלורנס, שהוקצבה לבורות אבאית. כאן דיקנס מקריטיקה לא רק עוני, אלא גם עוני רגשי של המשפחה הבורגנית, שבה הילד הוא כלי להמשך העסק או ציוד חברתי.

2. ילדים כשופטים מורליים ומושיעים

בעולם של דיקנס, ילדים לעתים קרובות מונחים במורליות מיוחדת, הופכים לשופטים של הבוגרים.

אסטר סמרסון («בית-הקול») ואמי דוריט («הילדה דוריט») — «ילדים-בוגרים», שהתפיסה הילדית שלהם (צנע, טוהר, נאמנות) הופכת לכלי רפואי לריפוי הכאוס שמקיפים אותם. הם לא סובלים באופן פסיבי, אלא מתנגדים באופן פעיל לאכזריות העולם.

הילדה נל («חנות האנטיקות») — דמות קולוסלית לקוראים הויקטוריאנים, שמובילה אותם לדמעות. חזונה — בריחה מעולם פורני למוות אידיאליזציוני, פסטורלי. נל — דמות סימבולית: תגלית של טוהר שלא יכול לשרוד בעולם הפולשני של הבוגרים. מותה — לא מחאה חברתית, אלא אקסיומה מטפיזית של דיקנס בתקופתו המוקדמת.

3. ילדים-מפלצות ותוצר של הסביבה: ניתוח דעיכה

דיקנס הבין שהסביבה יכולה לא רק לפגוע, אלא גם ליצור מפלצות.

אוליבר ודודג'ר (ג'ק דוקינס). שני הילדים האלה, שילדותם נסבלה באותו עולם חברתי, מייצגים שני דרכים אפשריות: טוהר שנשמר באופן נס (אוליבר) ואסימילציה מלאה לסביבה פושעת (דודג'ר). דודג'ר, הבחור החסר המנוחה והציני, הוא דיוקן ריאליסטי של ילד שגדל ברחוב, שה"פורצות" וה"חיים" שלו הם צורה של הסתגלות.

מפלצות "מחונכים": פיפ («התקוות הגדולות») וילדי גרדגריינד («התקופות הקשות»). כאן דיקנס מקריטיקה של חינוך רציונליסטי, שמחסיר לילדים דמיון, רגשות ומורל. טום גרדגריינד, שהפך לפושע ולמזימן, ולואיז, שנפלה לדיכאון עמוק, הם קורבנות ישירים של המערכת, שנוקטת בחיסול האנושיות של האדם מגיל הילדות.

4. חזונות כאבחון חברתי ופרויקט אוטופי

סוגיית חזונות הילדים של דיקנס משמשת כאבחון מדויק של מוסדות חברתיים:

בית-מחסה ומערכת הטיפול בעניים — מייצרים סבל (אוליבר).

בית-משפט ובירוקרטיה (המשרד) — מייצרים דעיכה (סמולווייט).

בית-ספר יוטיליטרי — מייצר נכים מורליים (ילדי גרדגריינד).

משפחה בורגנית שמבוססת על כסף — מייצר חלל רגשי (דומבי).

שכונות פושעים — מייצרים קורבנות ופושעים.

ההצלה שמציע דיקנס, היא ברובה פרטית וסנטימנטלית: התערבות של נדבן טוב (מר בראונלו), בריחה לאדמה הסלולה אידיאלית או עלייה למושבות (אוסטרליה כמקום רפא לאמילי ומרתה ב「דייויד קופרפילד»). זה משקף אמונה של העידן בחסד האישי ובאוטופיה הקולוניאלית. זה משקף אמונה של העידן בחסד האישי ובאוטופיה הקולוניאלית.

5. התפתחות הדמות: מסמל לאישיות

ישנה התפתחות ברמה של דמויות ילדים, מסמלים כמעט אלגוריים (נל, אוליבר) לדמויות יותר פסיכולוגית, גדלות:

פיפ («התקוות הגדולות») — זה לא יותר מאשר סמל סטטי, אלא אישיות בהתפתחות. אנחנו רואים את דרכו, מפחדים ילדותיים דרך הפיתוי של העושר והסנובל, להתחשפות כואבת ולהתבגרות. חזונו — אחריות אישית ובחירה מורלית, ולא רק השפעה של הסביבה.

אסטר ואמי — דמויות מורכבות, המשלבות טוהר ילדותי עם כוחות אנושיים ורפלקסיה.

סיום: הילד כמצפון האומה

ילדים בדיקנס הם לא רק דמויות, אלא דרישה מורלית. הסבל שלהם — קריאת עזרה, המופנית לא רק לגיבורי הרומנים, אלא גם לקהל הקורא ולציבור בכלל. חזונם של הילדים ביצירותיו הופך למדד אוניברס
© elib.co.il

Permanent link to this publication: