יום אבררוס: חג של המוח, מורשת «המכותב הגדול»

יום אבררוס הוא יישות תרבותית-אינטלקטואלית מודרנית, שמטרתה לכבד את זכרו של אחד הפילוסופים והמדענים הגדולים ביותר של ימי הביניים, אבו אל-וואליד מוחמד ואכמד ואכמד אבן רושד, הידוע באירופה כאבררוס (1126–1198). בניגוד לרבות מתאריכי ההיסטוריה, ל"יום" זה אין מעמד רשמי אחיד או תאריך קבוע בקלנדריים עולמיים, אך הוא מציין בעיקר ב-14 באפריל (בחלק מהמקורות - 10 בדצמבר) בקרב קהילות אינטלקטואלים, אוניברסיטאות ומרכזי תרבות, בעיקר בספרד (אנדלוסיה) ובעולם הערבי-מוסלמי. המהות שלו היא התייחסות למורשת של המחשבה שהרעיונות שלהם הפכו לגשר בין תרבויות ומאיץ לתחייה האירופית.

ההקשר ההיסטורי: אבררוס באל-אנדלוס

אבן רושד חי ועבד בתקופת שיאה ואז נפילת אל-אנדלוס — ספרד המוסלמית, שנמצאה תחת שלטון הדינסטיה האלמוחאדית. נולד בקורדובה במשפחה של שופטים ובעלי מדעי הדת, הוא קיבל חינוך מצוין בתחומי החקיקה האסלאמית (פיקח), התאולוגיה (קלאם), הרפואה, המתמטיקה ו, מה שהיה הכי חשוב, הפילוסופיה. בחצרו של ח'ליפה עבד אל-יאקוב יוסף, ואז בנו, אבררוס ניתן תפקידים גבוהים — היה שופט (קאדי) בסביליה ובקורדובה, ולאחר מכן רופא אישי של ח'ליפה.

אך המשימה העיקרית, שניתנה לו על ידי הח'ליפה, הייתה תיאוריה סדירה של יצירותיו של אריסטו. זהו המפתח למשמעות ההיסטורית-עולמית שלו. במאה ה-12, ירשתו של אריסטו באירופה הייתה אבדה או פגועה, שנשמרה בעיקר בתרגומים ובהסברים ערביים. אבררוס שאף להעביר משימה גדולה: לנקות את המחשבה של אריסטו מהעליונים הראשונים של הנאופלטוניזם (בין השאר, מההשפעות של אל-פאראבי ואיבן סינה) ולהציג אותה בצורה «נקייה».

המורשת הפילוסופית: "אבררואיזם" כאתגר אינטלקטואלי

אבררוס יצר שלושה סוגים של תיאורים לאריסטו — קצרים (ג'אמי), בינוניים (תאלחיס) וארוכים (טפסיר). דרך אותם תיאורים, שתורגמו ללטינית במאה ה-13 בטולדו, אירופה פתחה מחדש בפעם הראשונה באריסטו. אך אבררוס לא היה רק מספר. הרעיונות שלו הביאו להתפתחות זרם חזק ומתחרט, ה"אבררואיזם" הלטיני, שהעיף רעש בבסיס הסכולסטיקה האירופית.

דוקטרינת "האחדות של המוח" (מונופסיכיזם): אבררוס טען שיש מוח פעיל, אוניברסלי ונצחי לכל האנושות. הנשמות היחידות הן מתות, אך דרך ההשתתפות במוח הכללי יכול האדם להגיע לידע. לתאולוגים הנוצריים זה היה כמו סיפוק של חיי הנשמה האישית הבלתי-מות, שהוכרז כהידרדרות. למרות זאת, הרעיון הזה גרם לדיונים פילוסופיים עמוקים.

יחס האמונה וההגיון: תיאוריית "שתי האמיתויות". לעיתים קרובות מיוחסת לאבררוס, הקונספציה הייתה בעצם מפותחת על ידי ממלאיו הלטינים. אבן רושד טען על ההרמוניה של ההגיון וההתגלות, אך חשב שדרך ההגיון והרציונלית לאמת היא העליונה ונגישה רק לאליטה המשכילה (חסה), בעוד ההמונים (עמה) צריכים להרגיש רק בשפת הסמלים של הקוראן. החלוקה ל"אמת זוהרת" ו"אמת חיצונית" היא תגלית אינטלקטואלית באירופה.

נצחות העולם. בהתנגדות לתיאוריה של יצירה ex nihilo (משום שום דבר), אבררוס, כמו אריסטו, פילה את העמדה של נצחות העולם החומרי, שנכנסה לקונפליקט עם הנצרות האורטודוקסית והאסלאם.

גורל הרעיונות: מהדין לרנסנס

בסוף חייו, אבררוס נפל במילת רעה בחצר המלכות, יצירותיו נשרפו, והוא נשלח למסגרת בלינארס. אך מורשתו האינטלקטואלית שלו לא הייתה ניתנת להשמדה.

באירופה: רעיונותיו הוכרזו כהידרדרות על ידי הכנסייה (הדינים בפריז 1270 ו-1277), אך הם היו הגורם לקטלסטיזציה של הפילוסופיה המערבית. כך, ד"ר סיגר ברבנטי באוניברסיטה בפריז, הוביל את התנועה הלטינית-אבררוסית. המחלוקות עם האבררואיזם הכריחו את פואמה אקווינס לכתוב את עבודתו המונומנטלית «סומה תיאולוגיה», כדי לממש את האריסטוטליזם עם הנצרות, אך תחת תנאים שלו. מאוחר יותר, נמשך עניין באבררוס על ידי דנטה אליג'רי (ששם אותו ב"לימב" ב"מחזור האלוהי" ליד פילוסופים אנטיקים גדולים) והתיאורטיקנים של בית הספר בפדובה בתקופת הרנסנס.

בעולם האסלאמי: באופן מפתיע, במזרח הערבי, מורשתו הפילוסופית של אבן רושד נשכחה במהירות לאחר מותו. הרציונליזם שלו נגד הזרם המיסטי של סופיזם והתאולוגיה הקונסרבטיבית. התחייה של האבררואיזם בעולם הערבי החלה רק במאה ה-19 במסגרת תנועת "אנ-נהד" (ההתעוררות הערבית), כשהוא נראה כסמל של איסלאם רציונלי, מתוחכם וחילוני.

יום אבררוס היום: משמעויות וסמלים

חגיגת יום אבררוס המודרנית היא לא רק טקס אקדמי. זהו הזדמנות למחשבה על נושאים רלוונטיים:

דיאלוג בין תרבויות ודתות: אבררוס הוא דמות-גשר בין התרבויות האסלאמית, היהודית (יצירותיו נלמדו על ידי מיימוןיד ופילוסופים יהודים אחרים) והנוצרית. חייו באל-אנדלוס מסמלים את תקופת "קוביבנציה" («החיים ביחד»), למרות שהיא מאוד מאוד רק תאורטית, אבל אמיתית, של חילופי תרבות.

חופש המחשבה וההגיון החילוני: אבררוס דן באוטונומיה של המחק
© elib.co.il

Permanent link to this publication: