טרגדיה, או שיר העיז: מדיפירם לחוק אוניברסלי

המילה «טרגדיה» נכנסה לשימוש כסמל לשלב הכי גבוה של אומללות. אולם המשמעות המקורית היוונית שלה — τραγῳδία (tragōidía) — תורגמת באופן מילולי כ«שיר עיז» (מטרגוס — עיז ו- ōidē — שיר). המונח המוזר והכמעט פרדוקסאלי הזה הוא מפתח להבנה של אחד ההמצאות הגדולות ביותר של רוח העת העתיקה — צורת אמנות שהפכה טקס לחוק הקיום של האדם מול גורל, אלוהים והטבע שלו.

מקורות: בין טקס ותחרות ההסכמה המדעית קושרת את מקורות הטרגדיה לדיפירם — גימן קולקטיבי לכבוד דיוניס, אל היין, ההתרומ�ה והכוחות החיות של הטבע. במהלך המסעות הדיוניסיים, המשתתפים, שהיו לבושים בעורות עיז ומסכות (או, לפי גרסה אחרת, תחרו על עיז חי כפרס), ביצעו שירים שסיפרו על הסבל של האל. בהדרגה י�א המקהלה לתאטרון (לפי המסורת, זה היה פסיס במאה השישית לפני הספירה), שהצטרף למקהלה בדיאלוג. כך נולדה מבנה הדרמה.

חשוב להבין שהטרגדיה הייתה מלכתחילה לא בידור, אלא אקט סקרלינו-ציבורי. המחזור שלה באתונה במאה החמישית לפני הספירה במהלך הדיוניסיאים הגדולים היה אירוע של חשיבות מדינית. שלושה ימים של תחרויות טרגדיות (כל אחד ייצג טטרלוגיה — שלוש טרגדיות ודרמה סאטירית אחת) נפגשו על ידי כל האזרחים. זה היה חוויה קולקטיבית של קטרסיס (ניקוי) — המונח שהציג אריסטו ב«פואטיקה» כדי לתאר את ההשפעה של הטרגדיה, שגורמת «לחמלה ולפחד» ודרך זו מובילה לשחרור רגשי ואתי.

מבנה תחושת העולם: גיבור, גורל, גיבורות

הטרגדיה האתונאית הקלאסית (אסכיל, סופוקל, אוריפיד) פיתחה מבנה קונפליקט בלתי ש�ייה. במרכזו — הגיבור, אישיות מוצלחת (מלך, גיבור מיתולוגי), שהוענקה בגיבורות (ὕβρις) — גאווה, חסרוני תוחלה, שמושך אותו להפר חוקים אלוהיים ואנושיים.

הקונפליקט מתפתח ברמות מספר:

גיבור vs. גורל (מוירה, אנאנקה): קביעות שלא ניתן להימלט ממנה. דוגמה בולטת — אדיפוס של סופוקל, שמנסה בכל כוחו להימנע מהנבואה המצפה ובפעולותיו רק מקרב אותה למימוש.

גיבור vs. רצון אלוהי: רצון אלוהי שאינו ניתן להבנה ולעיתים קרובות קשה, של אלוהים. ב«וואכניאקס» של אוריפיד, המלך פנפאוס נענש על דחיית הבוגרות של דיוניס.

גיבור vs. הפוליס (עיר-מדינה): קונפליקט בין אמת הלב של הגיבור לחוק של החברה. אנטיגונה של סופוקל, שקוברת את אחיה, נגד פקודתו של המלך קריאון, טענה על «חוקים חסרי-כתוב, אך נצחיים» של אלוהים לפני חוקי האדם.

הסיום הוא הסבל והמוות של הגיבור (או של קרוביו). אולם המוות הזה אינו חסר משמעות. הוא משחזר את ההרמוניה הנשברת, מאשר את חוקי העולם והחוקים, למרות שהם בלתי ניתנים להבנה על ידי האדם. הטרגדיה אומרת: העולם לא צודק מנקודת מבט אנושית, אך תחת צורך עליון, אובייקטיבי.

התפתחות ואנליזה מדעית: מאריסטו לניצשה

אריסטו ב«פואטיקה» (מאה הרביעית לפני הספירה) נתן את ההגדרה המדעית הראשונה של הטרגדיה כ«חיקוי של פעולה חשובה וגמורה… שמבצע בדרך לחמלה ולפחד ניקוי של רגשות דומים». הוא הפריד את האלמנטים המרכזיים: סיפור (מיתוס), אופי (אתוס), חשיבה (דיאנוה), טקסט (לקסיס), תצוגה (אופסיס) וחלק המוזיקה (מלופויה). תיאוריית הקטרסיס שלו נותרת נושא של ריבות קשות בין פילוסופים ופילולוגים עד היום.

במאה התשע-עשרה, פרידריך ניצשה בעבודתו «הולדת הטרגדיה מרוח המוזיקה» (1872) הציע פרשנות חדשנית. הוא ראה בטרגדיה סינתזה של שני רצונות:

דיוניסי — קסמי, לא-רציונלי, קולקטיבי, שמאוחד עם החיות והעוצמה של הקיום.

אפולוני — גמיש, רציונלי, אישי, שמיוצג בדמות השחקן-גיבור.

לפי ניצשה, מותו של הגיבור (אשליה אפולונית) מחזיר את הצופה לאמת הדיוניסית המקורית של העולם כחאוס תורם ומושמד לנצח. כך, הטרגדיה מאפשרת להביט לתוך החורה ולומר לה «כן».

«שיר העיז» היום: שינוי של הז'אנר

הצורה האנטיקית עברה, אך התחושה הטרגית נשארה כלבוב של דרמה גבוהה. אלמנטים אלה ניתן למצוא היכן שהאדם נתקל בכוח בלתי-ניתן להתגבר עליו — בין אם זה גורל, החברה, הטבע שלו או האבסורד של הקיום.

דוגמה 1: טרגדיה קלאסית בזמן החדש. «המלך ליר» של שייקספיר — טרגדיה של הרפתקה וחוסר יכולת לפעול בעולם שנעקץ מהמוצב. קונפליקט של חובה, נקמה וספק פורץ ומושמד את הגיבור.

דוגמה 2: טרגדיה בורג'ואזית. «מוותו של המסחרן-מטייל» של ארתור מילר מעביר את הקונפליקט הטרגי למספר סוציו-פסיכולוגי. מותו של וילי לומן — מותו של «האדם הקטן» שנדחף לפני החלומות המזויפים של החלום האמריקאי.

דוגמה 3: טרגדיה בקולנוע. הסרט «סוללת חברתית» (ד. פינצ'ר) — טרגדיה של ההצלחה, שבה יצירת הרשת העולמית לתקשורת מובילה לאונאנסינטיות מלאה ואובדן חברים למארק צוקרברג.

עובדה מעניינת: בשנת 2021 הוצג ביוון מופע-אורטוריה «טרגדיה, או שיר העיז» שבו המקהלה היתה מורכבת רק מעיזים. הפעולה האפטאזית הזו, לפי כוונת הבמאי, נועדה להחזיר לז'אנר את הפפוס הר
© elib.co.il

Permanent link to this publication: