חיים סוטין כסמן של העת החדשה: בשר, כאב ואקסיסטנציאליזם ציורי

הקדמה: «האמן המקלל» כאביר דיאגנוזה של העידן

חיים סוטין (1893-1943) נתפס במשך זמן רב כדמות מרגינלית, אך חזקה, של בית הספר בפריז — «האמן המקלל» בצל של שגל ומודיליאני. אולם בהקשר של תרבות ופילוסופיה מודרנית, יצירתו מקבלת מעמד של סמן מפתח לעת החדשה, שמקדים פצעים ושאלות קסטרליות וקולוניאליות של המאה ה-20-21. סוטין הוא לא רק אקספרסיוניסט; הוא אמן שדרך עיצוב קיצוני של צורה וצבע, חקר מצבים אקסיסטנציאליים של גוף, אלימות, רעב וכאב, והפך את החומר הציורי לאנלוגיה של סובייקטיות פצועה. יצירתו הופכת ליותר רלוונטית בעידן הפוסט-הומניזם, הביו-אתיקה והמשבר הקבוע.

1. מהשטטל למונפרנס: התפתחותו של הריאליזם הטראומטי

ביוגרפיה של סוטין היא היסוד של האסתטיקה שלו. לידה במשפחה ענייה ומרובת ילדים בסמילוביץ' מתחת למינסק, חרם דתי על ציור חי ('חטא' ציור פורטרט רבין, עליו נפגע קשות), הימלטות מהסביבה הזו לווילנה, ואז לפריז (1913) — כל זה י�ר את האמן כמנוסה מעצמו ומתנכלת למזלותיו. ציוריו של סוטין הפכו לדרך לשבור את האיסורים הפיזיים והתרבותיים. רעב ועוני של שנות פריז הראשונות הומרו לנושא חזורי של אוכל כבשר — משרים של בקר ועד דיג. סוטין לא צייר נטורמוטים; הוא צייר פניים אנטומיים של חומר סובל.

עובדה מעניינת: לציוריו המפורסמים עם השרים ('שר של בקר', 1925) סוטין קנה בשר בבשרה והניח אותו בסדנה, זורק דם עליו לשמירה. שכנים, מפוחדים מהריח, התקשרו למשטרה. סוטין ביקש לתת לו זמן להשלים את הציור, טוען ש'הדם צריך להיות בצבע מסוים'. האירוע הזה הוא מפתח לשיטתו: ציור כאינטראקציה ישירה, כמעט שמאנית, עם חומר שמתפרק, ניסיון לתפוס את החיים ברגע של ירידתם.

2. אסתטיקה של דיסמורפיה: הגוף כנוף של סבל

סוטין רדיקליזה והעלתה לרמה קיצונית מסורת שמגיעה מרמברנדט ושארדן. ציוריו ('הקונדיטור', 'השרת', 'אישה באדום') הם לא מחקרים פסיכולוגיים, אלא עוויתות פיזיולוגיות. פנים וגופים מעוותים, מעוותים, עם לחץ פנימי, המאזן דומה למכה, צבע (קינובר, ירוק צהוב, צהוב) צועק. זה לא ביטוי של רגש, אלא תיעוד של חוסר איזון גופי, מחלה, השפלה חברתית. סוטין מקדים כאן מבט רפואי וטראומטולוגי על הגוף, כמו שהוא נפוץ באמנות המודרנית (מעבודות של דמיאן הורסט ופרנסיס בייקון, שהודה בבירור בהשפעת סוטין).

3. נוף כהתגלמות פסיכולוגית

הנופים 'המקופלים' שלו בדרום צרפת (קאן-סור-מר) הם לא ציור טבע, אלא התגלמות של סוגרים פנימיים, סחרחורת, חרדה אקסיסטנציאלית. עצים, בתים, גבעות מתעוותות במאמץ אחד, האדמה נראית רועדת. זה נוף של מוח אחרי-טראומה, עולם שאיבד את יציבותו — קדמונית ישירה של האקספרסיוניזם האבסטרקטי (דה קונינג, סולאש).

4. סוטין והפילוסופיה: קדימות לאקסיסטנציאליזם ופוסט-הומניזם

יצירתו של סוטין מתחתה לרעיונות פילוסופיים חשובים של המאה ה-20:

אקסיסטנציאליזם: יצירתו היא צעקה של ישות שנטלה בעולם, אבסורדית, שהוטלה על עצמה, על חיות, שמוקדשת לסבל ומוות. העדר 'יופי', קולט יופי — אנלוגיה אסתטית ל'טחינה' של סאטר, הדחת תחושה של הרמוניה השקרית של העולם.

פוסט-הומניזם: בציורו את הגוף (בני-אדם וחיות) כחומר אמורפי, נוזלי, פגיע, סוטין ממחה את ההיררכיה בין הסובייקט והעצם, החי והמת. השרים שלו — לא 'נטורמוט', אלא אונטולוגיה אופקית, שבה בן-אדם וחיה שווים בפני המוות והאלימות. זה מקדים ספקולטיביות, אונטולוגיה 'פלטית'.

פנומנולוגיה: ציוריו הם תיעוד של חוויה ישירה, דורף-רפלקטיבית — רעב, כאב, גועל. המרקם העבה, הצפוף של הצבע חוקק את רקמת הגוף, עושה את החוויה תקילה.

דוגמה: האמנית הבריטית ג'ני סאוויל, שחוקרת נושאים של גוף, דיסמורפיה ומגדר, יורשת באופן ישיר את המסורת של סוטין. הגופים הענקיים, המעוותים שלה, שנכתבו בצבע עבה, 'בשרי', הם המשך ישיר של פרויקטו לפירוק האידאל הקלאסי דרך היפרבולה של הגוף.

5. סוטין ותרבות המודרנית: מאופנה עד קולנוע

הרלוונטיות של סוטין מוכחת על ידי ריכוזו במחוץ לאמנות האקדמית:

אופנה: צבעו ואסתטיקתו 'לא-מושלמת' משפיעות על מעצבים מודרניים שמחפשים חלופה לסטנדרטים הגלנטיים.

קולנוע: סרט ביוגרפי על סוטין נוסה להעלות פעמים רבות (פרויקטים עם השתתפותו של אמיל קוסטוריצה). הדמות שלו 'הגאון הרעב והסובל' הפכה לארכיטיפ.

שוק האמנות: מחירי עבודותיו במכירות פומביות נשברים תמיד רקורדים, מה שמעיד על ההכרה הגוברת בתפקידו המרכזי, לא המרגינלי, בהיסטוריה של המודרניזם.

6. הבעיה של הסמן: מה הופך את סוטין למודרני כיום?

סוטין הוא סמן של העת החדשה, כי יצירתו שואלת שאלות שהפכו למפתח לעידן שלנו:

גוף ופגיעות: בעידן של מגפות, ביו-הנדסה ווירטואליזציה דיגיטלית, הגוף נוכ
© elib.co.il

Permanent link to this publication: