חיים סוטין ונשים: דיאלוג טרגי בחיים ועל הקנבס

הקדמה: דמויות נשים בין הפרדה והתענגות

נושא הנשים ביצירותיו של חיים סוטין (1893–1943) הוא אחד המורכבים והפסיכולוגית הכי עשירות באמנות הצרפתית. הוא נפתח לא דרך אידיאליזציה או סנטימנטליות, אלא דרך ביטוי חזק, דה-פורמציה וחוויה אישית עמוקה, לפעמים כואבת. דמויות הנשים של סוטין משקפות עקרונות יסוד של אמנותו: אודות גוף, חומר, המתח הפנימי של המודל והסערות הנפשיות שלו. אנליזה של הנושא דורשת חיבור של ההקשר הביוגרפי (היחסים עם נשים היו דרמטיים וזמניים) וההתפתחות של שיטתו האמנותית.

ההקשר הביוגרפי: קשיי קרבה

חייו האישיים של סוטין היו מאופיינים בבדידות, חוסר סדר וקשיי תקשורת. בוגר ממשפחה אורתודוקסית יהודית מהעיירה הבלארוסית סמילוביצ'י, הוא נאבק פנימית באיסורים על ציור האדם, שיכול להשפיע גם על תפיסת גוף הנקבה כעצם אמנות ואובייקט של אהבה.

פציעות ראשוניות: סוטין גדל במשפחה ענייה גדולה, ולפי כמה עדויות, נתקל באלימות של אביו. ניסיונות הבריחה שלו מהבית וההפרדה מהמשפחה יצרו מודל של יחסים מבוססים על מרחק וכאב.

העדר קשרים יציבים: סוטין לעולם לא התחתן, לא היה לו ילדים. הרומנים שלו, לרוב, היו קצרים וגועשים, לעיתים עם נשים מהסביבה הבוהמית. הוא פחד מהתחייבויות ולפי זכרונות של עדים, יכול היה להיות כמו מאוד מאוהב, וכמו מסיר באופן חד.

מדלן קסטן (Madeleine Castaing): נשיאה, ולא מוזה. דמות מפתח בשנותיו המאוחרות של סוטין היתה הגלריסית והאוסף האקסצנטרית מדלן קסטן. היא סיפקה לו תמיכה כספית, סדנה והזמנות בשנות ה-1930. היחסים שלהם היו יותר דומים ליחסים פטונג'ים-חברותיים, היא הפכה ל"מלאך-שומר" שלו בעולם האמנות, ולא למודל לציורים.

התפתחות דמויות הנשים ביצירותיו

1. התקופה המוקדמת (1920-е): שרתות ומנקות — דמויות "מהעם".
בשנות ה-1920, סוטין כתב לעיתים קרובות נשים מהמעמדות הנמוכים: מנקות, שרתות, קונסיירג'. ציורים אלה ("מנקה", "קונסיירג'") מאופיינים בחיצוב גרוב, כמעט סקופטורי, של פנים, בעלי תנוחות כבדות, עמומות. הדמויות נמצאות לעיתים קרובות במרחב צפוף, מדכא. הצבעים חשוכים, עם ניטוק של צבעים אדמדמים, צהובים, צהוב-ירוקים. אלו לא דמויות יחידניות, אלא סוגים כלליים, המבטאים עייפון, עוני ופתחות קבועות של קיום. הנשיות כאן מורדת, מודחת על ידי עבודה פיזית ומעמד חברתי.

2. ציורי 1930-е: אינטנסיביות פסיכולוגית ודה-פורמציה.
בשנות ה-1930, סוטין הגיע לשיא תקיפות. ציורי הנשים שלו מהתקופה הזו ("אישה באדום", "נערה בחולצה ירוקה", "אישה נכנסת למים") הם פיצוצות של צבע ורגש.

צבע כרגש: הוא משתמש בצבעים חריפים, כמו אדום רעיל, ירוק קיסרי, סיני-כחול, לתלבושות ורקעים, שנכנסים למחלוקת דרמטית עם העור הבלוטי, הצהוב-ירוק או הירוק-צהוב של הפנים.

דה-פורמציה כהתגלות: ציפורניים הפנים מעוותות, העיניים לעיתים קרובות בגודל שונה ומושרבות, הפיים מעוותות. זה לא "שגעון", אלא ניסיון להעביר את המצב הפנימי של המודל, החרדה שלה, המלנכוליה, ההתרחקות. סוטין כתב: "אני מחפש בפנים מקורית, מה שיש לכל אחד, ושאף אחד לא רואה". בעבודות אלה, הנשים מופיעות כמייצגות של חרדה קיומית.

דינמיקה של תנוחה: אפילו בציור סטטי, יש תנועה פנימית, סקיבון, מתח. ב"אישה נכנסת למים" הדמות נתפסת ברגע של צעד לא יציב, שמחזק את תחושת החרדה.

3. גוף עירום: גוף ומטאפיזיקה.
דמויות הגוף העירום של סוטין הן מהחזקות והמפורקות ביותר בהיסטוריה של הז'אנר. הן רחוקות מההרמוניה הקלאסית ("נשים נעומה", "נשים עירומה על רקע אדום").

מטאפורה של חולשה: גופים נמצאים לעיתים קרובות בתנוחות נואשות, עם דגש על הבטן, האגן, החזה. העור נכתב במזילות, כמו חי, פוסטר, אך בו-זמנית כואב וחשוף. זהו "נפש" של חיים, של סבל, של עירוב, של התפוררות.

קשר עם נטורמורטים: אלו הדמויות ישירות מקושרות לציורי הנטורמורטים המפורסמים שלו. גם באלה וגם באלה, סוטין חוקר את החיים שנכלאים בעור, את החולשה שלו, את הסבל ואת ההתפוררות הבלתי נמנעת. הגוף הנשי הופך לחלק מה"נטורמורטיות" הכללית של הקיום.

4. יוצאת מהכלל: ציור "פורטרט גרדה גרות".
בשנות ה-1930, סוטין צייר כמה ציורים של אשת חברו, האמן מקס ארנסט, גרדה גרות. הם ניכרים בקרב. ב"פורטרט גרדה גרות" יש תכונה לא נפוצה בסוטין — אלגנטיות ומלנכוליה סובולה. הפנים פחות מעוותות, ובהן ניתן לקרוא תכונה ועומק, שמראה את יכולתו להתבונן באופן אחר, יותר אישי, בתנאים מסוימים.

היבטים סגנוניים ופילוסופיים

השפעת המאסטרים הישנים: סוטין דיאלגизиров במכוון עם המסורת, בעיקר עם רמברנדט, שדמויות הנשים שלו (שושנה, וירסביה) הוא עיבד באמצעות זכרונו החזוני.

הנשיה כחלק מהיקום של סוטין: בעולמו שלו אין הבדל בין יפה ומכוער במובן המקובל. פנים מעוותות של שרתת או גוף עמוס של
© elib.co.il

Permanent link to this publication: