חיים סוטין ומקס ארנסט: דיאלקטיקה של ביטוי וסוריאליזם

הקדמה: עולמות מקבילים בפריז

חיים סוטין (1893–1943) ומקס ארנסט (1891–1976) — שני ענקי אמנות אירופית במאה ה-20, שדרכי היצירה שלהם חצו בפריז, אך הם הגיעו ממערכות אמנותיות ופילוסופיות שנגדים. סוטין — גאון של האקספרסיוניזם של בית"ר השולחן, שחייב בטרגיות חומריות וטבע. ארנסט — אחד ממייסדי הדדאיזם והסוריאליזם, חוקר של הבלתי-מודע, המיתוס וטכניקות אוטומטיות. פגישתם והתקופה הקצרה של המפגש בשנות ה-20 של המאה ה-20 מייצגים מקרה ייחודי של דיאלוג בין «האמת של הטבע» ל«האמת של החלום».

ההקשר של הפגישה: «הכוורת» והאחווה האמנותית

סוטין וארנסט נפגשו בפריז בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20. סוטין, שחי בעוני כמה שנים, גר במושבה המפורסמת של אמנים «הכוורת» (La Ruche), שבה היו רעיותיו חיים, שגל, מודיליאני, לז'ה. ארנסט, שהתחיל לחיות כשהוא נשאר חייל, הגיע לפריז ב-1922 והצטרף במהרה לקהילת הדדאיסטים והסוריאליסטים סביב אנדרה ברטון. הקרבה שלהם, כנראה, הייתה מתוקשרת על ידי הסביבה המשותפת של מונפרנאס ודמותו של המבקר והאוסף פאול וסטהיים. למרות ההבדלים בגישות, הם היו מחוברים על ידי מעמדם המשותף של המהגרים (סוטין — מאימפריה הרוסית, ארנסט — מגרמניה) ומעמדם של חדשנים רדיקליים שלא מתאימים למיינסטרים האקדמי.

אנטיפודות אמנותיות: גוף vs. חלום

שיטת היצירה של סוטין:

קולקטיב טבע: סוטין עבד רק עם טבע. הטושים המפורסמים שלו נקנו בשוקי-בשר והתפרקו בסדנה, עד שהוא מצא את «צבע המוות» הנחוץ. הפורטרטים והפנסים שלו הם תוצאה של דיאלוג עצוב, כמעט אקסטטי, עם העצם הממשי.

ביטוי דרך חומר: יעדו — לחשוף את המהות הפנימית, החבויה, של העצם דרך עוויתות רדיקלית של הצורה, נפח צפוף וחזק, ופלטה עצובה, «צורחת». הציור שלו הוא פיזיולוגי וחושי.

הומניזם טרגי: נושאי סוטין (טושים של חזירים, פורטרטים של שרתים, פנסים מקורעים) חוזרים לנושאים נצחיים של סבל, מוות, רגישות של הגוף.

שיטת היצירה של ארנסט:

היציאה מהטבע: ארנסט חיפש במכוון להימנע מהתיאור המסורתי של העולם הנראה. הוא המציא טכניקות פרוטוגרפ (נגיעה בעטיש כדי לחשוף רקעים חבויים) וגרטג' (גריצה), שאיפשרו «באוטומטית» להוציא דמויות מהבלתי-מודע.

קולאג' ואלכימיה של דמויות: רומנים-קולאג' שלו (100 ראשים ללא גוף, אישה עם 100 ראשים) יצרו נרטיבים סוריאליסטיים חדשים מחתיכות של גרפיקות ישנות. הוא יצר עולמות פנטסטיים, מאוכלסים ביצורים מיתולוגיים וסמלים.

האירוניה והמיתולוגיה: בניגוד לפאזוס של סוטין, האמנות של ארנסט עטופה באירוניה, משחק ורפלקסיה אינטלקטואלית. הוא מיתולוגיזה את המודרניות, יוצר ארכאולוגיה של הדמיון.

המפגש האישי והיצירתי: פורטרט של גרדה גרוט

ההוכחה המוחשית והמשמעותית ביותר של הקשר ביניהם היא סדרת הפורטרטים של אשתו של מקס ארנסט, גרדה גרוט (גרדה ארנסט), שצייר אותה סוטין. זהו מקרה ייחודי, שבו המודל של סוריאליסט (אשתו של אחד מהמשמעתים העיקריים של ההרס של הפיגורטיביות) הופיעה בפני אחד הפיגורטיביסטים האחרונים.

דיאלוג אסתטי: בפורטרטים של גרדה (אז 1925–1926) סוטין מקצה את פלטתו הפרועה והעוויתה. הדמות נראית יותר מרוכזת ומלנכולית, מה שיכול להיות תגובה לאישיותה של המודל. ארנסט, לעומת זאת, העריך את העוצמה של הציור של סוטין, רואה בהיצירה שלו ביטוי של כוח יצירתי לא-נשלט, דומה לקולקטיב הסוריאליסטי של המטורף והמאוחז.

כבוד הדדי: למרות ההבדלים בשיטות, הם הכירו את הרדיקליות של זה ושל זה. סוטין, לפי זכרונות כמה, העריך את החופש של הדמיון של ארנסט. ארנסט, בתורו, ראה בסוטין דוגמה של אמן שהיצירה שלו נוצרת מהעמוקים של הארגון הפסיכופיזיולוגי, עוברים את הרציון, מה שהיה קרוב לרעיון הסוריאליסטי של «כתיבה אוטומטית».

ההבדל בגורל בתקופת המלחמה

מלחמת העולם השנייה חילקה באומץ את דרכיהם, מדגישה את ההבדל במעמדם:

סוטין, יהודי ממוצא, נאלץ להיחבא מהנאצים בצרפת. הבריאות שלו, שנפגעה בשנים של עוני וקריאטיטיס, התדרדרה. הוא מת ב-1943 לאחר ניתוח סכנתי, כשהוא נמצא בפריז בסוד. מותו היה אפילוג טרגי לחיים, שהיו מלאים בסבל.

ארנסט, כאמן «דגנרטיבי», נרדף גם הוא על ידי הנאצים, אך הוא הצליח להגר לארצות הברית ב-1941 בעזרת פגי גוגנהיים. בארצות הברית הוא המשיך בפעילות יצירתית ותצוגתית פעילה, והשפיע על יצירת האבסטרקטיביות האקספרסיונית. הוא עבר את המלחמה ומת בגיל מבוגר, כקלאסיק נחשק.

מורשת והשפעה: שני קצוות של מודרניזם

האמנות שלהם השפיעה על זרמים פוסט-מלחמתיים בדרכים שונות:

סוטין הפך לאבי ההומוגנציה החדשה והאבסטרקציה הלירית (לדוגמה, וילם דה קונינג, שהצהיר על עוצמת הטקסטורה והתנועה שלו). חיבתו לחומר הקדימה את העניין בגוף באמנות של שנות ה-50 של המאה ה-20.

ארנ
© elib.co.il

Permanent link to this publication: