חדשנות בטקסים הדתיים באולימפיאדות: ממסורת לסקרליניות דיגיטלית

הקדמה: הטקס כטקסטורה חיה של האולימפיזם

המשחקים האולימפיים, כמה המאורגנים הספורטיביים הגדולים בעולם, מייצגים מערכת מורכבת של טקסים שמשתרעת מעבר לתחרויות בעצמן. טקסים אלה, רבים מהם נקבעו על-ידי פייר דה קוברטן בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, מהווים "דת אזרחית" של זמננו עם הדוגמה שלה, הליטורגיה וסמלי האמונה. אך טקסי הטקסים אינם צורה קפאה. תחת השפעת שינויים טכנולוגיים, חברתיים ופוליטיים, הם מתפתחים באופן תמידי, מביאים לשינויים שמשנים גם את הצורה וגם את המשמעות של טקסי הטקסים. ניתן לראות בתהליך זה כהסתגלות אסטרטגית, שמטרתה לשמור על רלוונטיות והשפעה הפסיכולוגית של המשחקים בעידן הדיגיטלי.

התפתחות טקסים חשובים: ההצתה של האש והמרוץ

הטקס של האש האולימפית, שנוסד ב-1928 ונחקק ב-1936, עבר שינויים סמליים וטכנולוגיים ניכרים.

דרכי ההצתה: מהמראה הפרבולית המסורתית באולימפיה, המארגנים החזירו להשתמש בשיטות מטפוריות, טכנולוגיות או כוללניות. במשחקים בברצלונה (1992) האש נצתה על-ידי חץ נורה שהושק על-ידי אתלט פאראלימפי אנטוניו רבולו, שהיה סמל להתגברות על מגבלות. בוונקובר (2010) הושתמשה בטכנולוגיה לייזר להעברת האש ממקור פנימי (לא נראה) לכוס החיצונית אחרי כשל במערכת ההנעה המכנית.

מסלולים ונושאים: האש הייתה בחלל (על גבי החללית "אטלנטה" ב-1996 ועל גבי ה-MKS ב-2013-14 לפני סוצ'י), נשאה מתחת למים ברף התעלולים (סידני-2000), הובאה לקוטב הצפוני על ידי ספינת קרח אטומית (סוצ'י-2014). המרוץ הפך למופע מדיה גלובלי ולכלי של כח רכה.

טקסי הפתיחה והסיום: מתאטרון למופע מדיה אימרסיבי

טקסי הפתיחה והסיום השתנו מפסטיבלים פשוטים למפעלים מקיפים, המשתמשים בהישגים האחרונים של ההנדסה והטכנולוגיה הדיגיטלית.

סצנוגרפיה ופירוקטקניקה: המעבר מהופעות סטטיות לנרטיבים ויזואליים מורכבים. פקין-2008 רכש רמה גבוהה בשימוש במסכים LED גדולים, חורוגים של אלפי מבצעים וגרפיקה ממוחשבת, יצרו חומר דיגיטלי אחד. לונדון-2012 הציגה את רעיון "האצטדיון הדיגיטלי", שבו היציעים הפכו לחלק מהמופע על-ידי מסכים LED על כל מושב.

חידושים בהצתת הכוס: הטקס נשאר בסוד והפך לקטרגוניה. בברצלונה-1992 (החץ). באטלנטה-1996 — האש נצתה על-ידי מוחמד עלי, שידיו הדרטות ממחלת פרקינסון סמלו את כוח הרוח. בסידני-2000 — האש עלתה מהמים. בלונדון-2012 — הכוס היתה מ-204 "עלים" שנצתו על-ידי ספורטאים צעירים, שאחרי המשחקים נתרמו למשלחות, סמלים למורשת.

טקסי הסיום: דסאקרליזציה ואינטימיות. כאן הטקס הופך לפחות פורמלי, קורה "הורדת לחצים". חידוש היה התופעה "העברת המסורת" לעיר-מארחת הבאה דרך פרסומת קצרה (עכשיו מופע שלם), שהפך את הסיום לפלטפורמה פרסומית ולמודעות-עצמית.

טקסי החיבור: אישיות ואינטראקטיביות

טקס החיבור, שנראה כקונסרבטיבי, יש גם חידושים.

דוקומנטציה דיגיטלית: הכנסת מערכות צילום פוטוגרפי ווידאו ברמה גבוהה מיידית עבור הספורטאי והתקשורת.

טכנולוגיות ענן: כעת מדובר ביצירת "קפסולות דיגיטליות" אינטראקטיביות לכל זוכה, שבהן נאגרים בזמן אמת תמונות, וידאו, נתונים ביומטריים מההופעה שלו, יוצרים סוגריר דיגיטלי אישי.

כוללנות: בטוקיו-2020 נתנו את המדליות על-ידי הספורטאים עצמם (עקב המגפה), מה ש, למרות הכוונה המקורית, הוסיף לטקס חומרותיות ואינטימיות.

ניהול תשומת הלב הטקסי: תפקיד המדיה הדיגיטלית

חידוש מפתח של המאה ה-21 היה הפיכת האודיטוריום הגלובלי של הטלוויזיה והאינטרנט למשתתף בטקס.

ההמונים הוירטואליים והמעריצים הדיגיטליים: במהלך המגפה (טוקיו-2020) האצטדיונים היו ריקים, אך הוצגו תצוגות עם מעריצים ממדינות שונות, יצרו אפקט "חדר גלובלי". הושתמש ברעש טבעי של היציעים.

המסך השני והמציאות המוגדרת (AR): הצופים יכולים לקבל מידע נוסף על הטקסים, ההיסטוריה שלהם, הסמליות, להשתתף בהצבעות אינטראקטיביות, להניח אפקטים AR על התצוגה. הטקס הופך ללא-לינארי ואישי.

מדיה חברתית כמרחב טקסי: ממים, השגורים, תצוגות חיות במדיה חברתית יוצרות שכבה פרולטרית, עם תשומת לב עממית להבנה הטקסית של המשחקים, לפעמים נכנסות לדיאלוג או לסכסוך עם הטקס הרשמי.

חידושים אקולוגיים ואתיים בטקסים

הטקסים המודרניים נושאים יותר ויותר משמעות, שקשורה לפיתוח בר-קיימא.

טבעות מצמחים חיים (טוקיו-2020): בטקס הפתיחה, הטבעות נעשו מעץ, שהושק על-ידי עצים שהורדסו על-ידי הספורטאים עוד במשחקים 1964, מדגישים תקופה ומורשת.

אש דיגיטלית? נדון באפשרות של שימוש חלקי או סמלי באש דיגיטלית, ללא פחמן, בעתיד כדי להפחית את טביעת הרגל האקולוגית של המרוץ.

גזרים כוללניים: הכללת שפת הידיים בדיבור
© elib.co.il

Permanent link to this publication: