ז'ורז' באטאי על אמנות: קדוש, קורבן ובלתי אפשרי

ז'ורז' באטאי (1897–1962), פילוסוף, סופר ומרגינל באקדמיה צרפתי, הציע תיאוריה רדיקלית, «מקללת» של אמנות, רחוקה מאסתטיקת היפה או השימושי. עבור באטאי, אמנות היא לא הרמוניה, אלא התפוצצות, לא יצירת צורות, אלא הריסתן, לא השלום עם העולם, אלא פריצה לבלתי אפשרי. המחשבה שלו, הניזונת מאנתרופולוגיה, פסיכואנליזה ומקורבן, רואה באמנות מפתח להבנת הקדוש בעידן סקולרי.

1. אמנות כחוויה «לתוך החוויה» ופריצה של טאבו

באטאי מנגד את המושג הקלאסי של אמנות כמימסיס (חיקוי טבע) ויצירת אשליות יפות למושג של «חוויה פנימית» (expérience intérieure). זו חוויה היוצאת מעבר לחשיבה דיסקורסיבית, חוויה של ריאקציה, חרדה, צחוק, אהבה ומוות — כל מה שמעלה לשאלה את הסובייקטיות.

אמנות ראויה לשם זה צריכה לגרום לחוויה כזו. היא קשורה לפריצה של טאבו בסיסיים, שעל פי באטאי, נמצאים ביסוד החברה האנושית: טאבו על המוות, על אלימות, על צנע גופני (שפכים, נישור). תפקיד האמן הוא לא להסתיר את הטאבוים האלה תחת מסכה של יופי, אלא לחשוף אותם, להחזיר לאמנות את קשרה הארכאי לקדוש. הקדוש, עבור באטאי, הוא לא טוב, אלא כוח דו-משמעי, שהוא באותו זמן מושך ומגרה, נקי ולא נקי.

דוגמה: הצייר הספרדי פרנסיסקו גויה. ציוריו המאוחרים «הציורים השחורים», בעיקר «סאטורן אוכל את בנו שלו» — לא תמונה של מיתוס, אלא ויזואליזציה ישירה של חרדה, הריסה של צורה, אלימות חיה. כאן אין מרחק אסתטי — יש ניגוד ישיר עם האימה הקדושה, שמתאים לרעיון של באטאי לאמנות כקורבן (כאן — קורבן של הנורמה וההגיון).

2. «הגורל המקלל» של האמנות: השקעה, עודף וכלכלה שלילית

בספרו הכלכלי-פילוסופי העיקרי «הגורל המקלל» (1949) באטאי מציג את הרעיון של כלכלה כללית, שמבוססת לא על איסוף ויצירה (כלכלה חיובית), אלא על תרומה, השקעה (dépense) וקורבן. אמנות שייכת בדיוק לתחום זה של «הגורל המקלל» — היא לא שימושית, לא יצרנית, היא אקט של שקעת אנרגיה, זמן ומשאבים.

אמנות אמיתית, עבור באטאי, היא «טואלין» של הנפש (השקעה בריטית לטקס של האינדיאנים של צפון-מערב, שבו ראשי השבטים מתחרים בהשמדת רכושם). היא לא יוצרת שום דבר, חוץ מהרגע של קצב. וזהו ערכה הגבוה ביותר: האמנות נגד הלוגיקה השגרתית של ייצור הקפיטליסטי, הזוכרת על עודף סובראיני, «מקלל».

דוגמה: ג'קסון פולוק והאבסטרקט-אקספרסיוניזם. שיטתו של «ציור הפעולה» — לא יצירת תמונה, אלא אקט של שקעת, זיזת, השקעת אנרגיה גופנית בחומר. הציור הופך לא למוצר להצגה, אלא לעקב של פעולת שקעה, לשדה, שבו האמן שוחק את עצמו ללא עצירה.

3. חור, אינפורם (בלתי צורה) ומטריאליזם נמוך

באטאי מציג את המושג המפתח «בלתי צורה» (informe). זה לא רק חוסר צורה, אלא פעולה פעילה שמורידה את הרעיונות הגבוהים, המעלים אותם לקשר עם הנמוך, הגופני, החומרי. תפקיד האמנות הוא לא ליצור צורות מושלמות, אלא לפקור אותן, לחשוף את «החורים» והסדקים במציאות המאורגנת.

הקונספט הקשור לזה, של «מטריאליזם נמוך», מטיל את עצם האידיאליזם והמטריאליזם הקלאסי. באטאי מתעניין לא בגופים הקשיחים, אלא בחומרה ההטרוגנית: הגופנית, הסריסה, השפכית, הצחוקית — כל מה שנדחה מהעולם הרציונלי. אמנות צריכה להתמודד עם החומריות הזו «המקללת».

דוגמה: פסלו של אלברטו ג'קומטי. דמויותיו הדקות, המעוררות, כמעט מתפרקות — לא דמויות של אנשים, אלא ויזואליזציה של המצב הבינימטי בין הקיום והלא-קיום, בין צורה וההתפוררות שלה. זה לא צורה, אלא יתר התפוררות, «חור» בחלל. האמנות שלו מראה לא את הגוף, אלא «ניקוז» בקיום, שהוא עמוק בבאטאי.

4. צחוק, אהבה ומוות: אמנות כחוויה גבולית

הביטויים הגבוהים ביותר של האמנות של באטאי הם אלה שמחילים את הסובייקט בקצה ההידרדרות: חווית הצחוק, האהבה והמפגש עם המוות. הצחוק, עבור באטאי, הוא לא הומור, אלא רפרקציה קונבולסיבית על האבסורד של הקיום, המשביר את הלוגיקה. האהבה היא לא תענוג, אלא פריצה של גבולות האינדיבידואליות, «מוות קטן». אמנות צריכה לעורר את המצבים הגבוליים האלה.

דוגמה: המרקיז דה סאד והספרות. עבור באטאי, דה סאד הוא דמות מפתח, כי טקסטיו — לא פורנוגרפיה, אלא מחקר סיסטמטי, כמעט מדעי, של פריצת כל טאבו אפשרי דרך אלימות ואהבה. זהו ניסוי ספרותי להביא את הסובראיניות (הידיעה להימנע מכל חוקי החברה) לקצה האבסורדי והאימה.

דוגמה: פעולות ובודי-ארט של שנות ה-60-70. הפעולות של הילברט וג'ורג' או העבודות המוקדמות של ויטו אקונצ'י, שבהן גוף האמן נחשף לסיכון, לפגיעה, מחקר הגבולות שלו, הן ירשת ישירה של התוכנית של באטאי. זהו אמנות כריטואל ללא אמונה, שבו הקורבן (האמן) מתבצע על מנת לפרוץ ל«בלתי אפשרי».

מורשת והשפעה: מ«דוקומנטס» עד לעכשיו

באטאי לא היה תיאורטיקן של אמנות סיסטמטי, אבל הרעיונות שלו, שנמצאו בעיתון «דוקומנטס» (1929-1930) ובעבודות אחרות, השפיעו על הפוסטמודרנ
© elib.co.il

Permanent link to this publication: