וורנר יאגר ורעיון השובות השלישי

וורנר יאגר (1888–1961) – פילולוג קלאסי גרמני-אמריקאי מפורסם, שרעיונותיו עיצבו את ההבנה המודרנית של אנטיקיות ותפקידה בציוויליזציה המערבית. תורתו המרכזית – רעיון «ההומניזם השלישי» או «השובות השלישי» – היתה לא רק תיאוריה אקדמית, אלא תגובה למשבר תרבותי עמוק של אירופה במאה ה-20.

ההקשר והאתגר של העידן

ייגר התחיל את קריירתו בגרמניה, כשהפך לפרופסור בבזל בגיל 25. הוא היה עד לקטסטרופת מלחמת העולם הראשונה, נפילת מדעי הרוח וגידול של אידאולוגיות טוטליטריות שהציעו «אידאלים» מיליטריסטיים מזויפים. בעבודתו התלת-כרכית «פיידיה. יצירת היווני העתיק» (1934–1947) הוא פיתח תשובה. לייגר, «פיידיה» היא לא רק חינוך, אלא תהליך יצירת אישיות אנושית שלמה, אידאל תרבותי שמבוסס על הרמוניה של הנפש והגוף. יוון העתיקה, לדעתו, יצרה את המודל היחיד בהיסטוריה של חינוך כזה.

שלוש גלי השובות: תרשים היסטורי

לפי יאגר, הציוויליזציה המערבית חוותה שלושה גלים גדולים של שובות למורשת האנטיקה:

השובות הראשונה (רנסאנס, 14–16 לפני הספירה) – היתה אומנותית-אסתטית. היא פתחה את האנטיקה כמקור ליופי, השראה באמנות, ספרות וארכיטקטורה. סמליה – הפסלים של מיכלאנג'לו, שירתו של פטרארקה, אידאלי ההרמוניה.

השובות השנייה (נאו-הומניזם, 18–19 לפני הספירה) – היתה מדעית-פילולוגית. המניע שלה היה הפילולוגיה הקלאסית הגרמנית (וינקלמן, וולף, פון גומבולד), שהפכה את הלימוד של האנטיקה למדע נחוץ. אולם, כפי שהאמין יאגר, היא לעתים קרובות הפכה את האנטיקה לאוסף של טקסטים ואובייקטים, שאיבדה את קשרה לפסים האתיות שלה.

השובות השלישית (מאה ה-20 ואילך) – צריכה להיות אתית-חינוכית. זהו התזה המרכזית של יאגר. הוא קרא לא רק ללמוד יוצרים יוונים, אלא לפתוח מחדש בהם מערכת חיה של ערכים רוחניים ומוסריים, שיכולה להיות תרופה לפגיעות העולם המודרני. המטרה – לא רק ריקונוקסיה ארכיאולוגית, אלא עיסוק יצירתי ב「רוח היוונית»: אידאלי ההגיון, הצדק, הקלוקגטיה (אחדות של טוב ויופי), האחריות האזרחית.

תוכן ורלוונטיות «ההומניזם השלישי»

ייגר ראה בקלאסיקה היוונית (מהומרוס וסופוקלס עד לפלאטון ואריסטוטל) בית ספר אוניברסלי של אנושיות. עובדה מעניינת: במהלך מלחמת העולם השנייה, כשהוא כבר בגלות בארצות הברית, הוא פורסם את הכרך השני של «פיידיה», המוקדש לסוקרטס ולפלאטון. עבורו, המאבק של סוקרטס נגד הסופיסטים, הגנתו על נורמות אתיות אבסולוטיות, היו שיעור ישיר לעידן, שבו האמת הפכה ליחסית.

ייגר התעקש, שהתרבות היוונית – זה לא רק אוסף דוגמות מתות, אלא תהליך דינמי של חינוך האישיות דרך שירה, פילוסופיה, רטוריקה ופוליטיקה. רעיונותיו השפיעו על רפורמה בחינוך הקלאסי בארצות הברית, שבה ההתמקדות עברה מהניתוח הגרמטיקלי של הטקסטים לתוכן התרבותי והפילוסופי. דוגמה מרכזית היא הלימוד של «הספרים הגדולים» (Great Books), שבה דיאלוגים של פלאטון נקראים כטרטים עכשוויים על צדק וארגון המדינה.

מורשת וביקורת

ייגר, ללא ספק, האידיאליזה את יוון, יצר תמונה שלמה וקצת אוטופית שלה, בלי להתייחס לסתירות ולצדדים החשוכים שלה. תורתו קראה ביקורת על «נורמטיביות» ואמונה מוגזמת בכוח החינוכי של הקלאסיקה. אולם, הכוח של פרויקטו – בהעלאת שאלה גלובלית: האם מורשת העבר יכולה להיות בסיס לרפורמה רוחנית בזמנים של שבר ציוויליזציוני?

מסקנה

וורנר יאגר הציע לא תיאוריה היסטורית, אלא מניפסט הומניסטי. בעידן שבו האנושות נתקלת שוב באתגרים של טוטליטריזם, דה-הומניזציה טכנולוגית ורלקטיביזם ערכי, רעיונו של «השובות השלישי» מקבל מחדש רלוונטיות. הוא זוכר שההתייחסות לקלאסיקה – זה לא בריחה לעבר, אלא מציאה של יסוד אתי חזק לעתיד. ההומניזם השלישי של יאגר – זה קריאה לראות באנטיקה לא כמוצג מוזיאוני, אלא כבית ספר חי של פיידיה, שיכול לעצב אדם ראוי לעידן המורכב שלו.

Permanent link to this publication: