קשר בין התנ"ך והברית החדשה על נושא הלידה: מילוי הפרובות והנבואות המשיחיים

הקדמה: הלידה כמפתח הרמנוטי

האירוע של לידתו של ישו, כפי שמתואר במסורות מתי ולוקאס, אינו אפיזודה מבודדת, אלא מרכז תיאולוגי ונרטיבי שמקשר בין שני הזבורים למכלול אחד. ליהודים הראשונים, שהיו יהודים, ההוכחה שהישו מנצרת הוא המשיח (המשיח) המובטח, הייתה בהדגמת ההתאמה של חייו, ובמיוחד של לידתו, לפרובות ולנבואות (הטיפולוגיה) של התנ"ך. כך שהלידה מהווה נקודת המילוי של ההיסטוריה האלוהית הארוכה של ההצלה.

1. נבואות: מהבטחה כללית לפירוטים ספציפיים

התנ"ך מכיל רבות נבואות שהאבות הכותבים והכנסייה המוקדמת פירשו כהוראה ישירה על לידת המשיח.

מוצא משפחת דוד. אחד הבטחות המרכזיות היה שהמשיח יהיה ממוצא של המלך דוד (2 מלכים 7:12-16, ישעיה 11:1). הבשורה מתי מתחילה בשורשיו של ישו הנצרת, בנו של דוד (מתי 1:1), ולוקאס מתאר בפירוט כיצד יוסף, הכותב של מרים, היה מהבית של דוד, מה שעשה את ישו לירש שלו (לוקאס 2:4). המלאך קורא לישו כ"המשיח שיי�ב על כס המלך של אביו" (לוקאס 1:32-33).

מקום הלידה: ויפלכ. הנביא מיכאיה (מיכאיה 5:2) מצביע בדיוק על העיר הקטנה ויפלכ כעל המקום שבו ילד המלך העתידי של ישראל. זו הנבואה הופכת למרכזית בסיפור על המפקדה, שהכריחה את יוסף ומרים לנסוע לויפלכ (לוקאס 2:1-7; מתי 2:1-6). עובדה מעניינת: במסורת היהודית של ישו, ויפלכ היה ידוע גם כ"עיר דוד", מה שיצר קשר סמלי כפול.

דברה ברחם. הנבואה של ישעיה (ישעיה 7:14), שנתנה למלך אחאז, יכולה הייתה להיות במקורה במשמעות היסטורית. אולם הבשורה מתי (מתי 1:22-23), כשהוא מצטט אותה בתרגום היווני (הספרות היוונית), שבה העברי "עלמה" (אישה צעירה) תורגמה כ"פרפנוס" (עקרת), רואה בה הוראה ישירה להכנסה של ישו מהרוח הקדושה. זה הפך לאבן-יסוד של התיאולוגיה של המשיח ונקודה-מפתח בקשר בין הזבורים.

2. פרובות טיפולוגיות: אירועים ואישים כצילומים של העתיד

בנוסף לנבואות ישירות, בתנ"ך יש אירועים ודמויות שמופיעים כפרובות (טיפולוגיות) של המשיח העתידי ומשימתו.

אדם כ"טיפוס" של ישו. האפוסטול פאולוס במכתב לרומאים (5:12-21) עושה פרובולציה עמוקה: כך שדרך האדם הראשון, אדם, נכנס לעולם החטא והמוות, כך דרך "האדם השני" — ישו הנצרת — נכנס לעולם הצדק והחיים. כך שהלידה היא הופעה של האדם החדש, הצייתן, שיתקן את האסון שהוא חרג.

ישעקיע כפרובות של הקרבן. סיפור קרבן ישעקיע (בראשית 22) נקרא לפי התאולוגים הנוצרים כפרובות של הקרבן של בנו היחיד של האל. כך שאברהם לא חסר בנו, כך והאל "הקריב את בנו היחיד" (יחזקאל 3:16). העץ שישעקיע נשא לקרבן, מתואם לצלב, והעוף שהחליף אותו, — לקרבן עצמו.

היציאה והפסח. לידתו של משה, שניצל ממוות הילדים, והיציאה ממצרים, הם פרובות חזקות של ההצלה. מתי מתכנן במכוון פרובולציה: כך שפרעה חיפש את המוות של הילדים היהודים, כך יהודה המלך חיפש את המוות של הילד היחיד; כך שמשפחת יעקב נמלטה למצרים, כך והמשפחה הקדושה מוצאת שם מקום מחסה (מתי 2:13-15 עם ציטוט מהושע 11:1). ישו הופך למשה החדש, המוביל לחופש האמיתי.

3. קשרים סמליים ותיאולוגיים

הופעת הכבוד (שכינה). בתנ"ך, הכבוד של האל (שכינה) הופיע בסכנה ובבית המקדש. בתנ"ך החדש, הכבוד הזה מתממש באישיותו של ישו. סיפור הלידה מלא בהשתקפות שלה: האור של הכוכב של בית לחם (מתי 2:2), ההאיר שהזין את הרועים (לוקאס 2:9). יוחנן הבשורי מסיים: "והדבר הפך לבשר והתגורר איתנו, מלא בחסד ואמת; וראינו את כבודו, כבוד כבן יחיד מאביו" (יוחנן 1:14).

תרומות קורבן. המתנות של המלכים (זהב, קטורת, סמירה), שתוארו אצל מתי (מתי 2:11), יש להן משמעות סמלית עמוקה, החוזרת לשירות התנ"ך: זהב — למלך, קטורת — לאל (כמו ישעיה 60:6), סמירה — לקבורה, מצביע על הקרבן המציל.

סיכום: הלידה כמילוי הברית

כך שהלידה בסיפור התנ"ך נכנסת במכוון ובפירוט לתוך תוכן התנ"ך. זה לא שבירה, אלא מילוי. הבשורה, במיוחד מתי, משתמשים בפורמולה "למלא את דבר האל דרך הנביא" (כ-10 פעמים), ומדגישים את המשכיות של הכוונה האלוהית. לידתו של ישו בבית לחם, ממקור דוד, היא נקודה שבה הבטחות התנ"ך הפסיקו להיות ציפייה והפכו למציאות היסטורית. כל הפרובות (אדם, ישעקיע, משה, דוד) מוצאים בו את השלמות שלהם. לכן, הלידה היא לא רק ההתחלה של ההיסטוריה הבשורתית, אלא גם הקולומנה של הדיאלוג הארוך של האל עם האנושות, שנקבע בספרי התנ"ך. היא מראה את האחדות של התנ"ך, שבה התנ"ך החדש מגלה את המשמעות החבויה של התנ"ך, והתנ"ך נותן את המילולים והדימויים להבנת התנ"ך החדש.
© elib.co.il

Permanent link to this publication: