עיסוק בחג המולד (יותר בדיוק, חג הלידה של הנביא ישו, או ישו) במסורת המוסלמית — שאלה מורכבת ומרובדת, המטפלת בהיבטים תיאולוגיים, חברתיים והיסטוריים. חשוב להבדיל מיד בין שני מושגים: היחס לישו (איסה) באיסלם והשתתפות בחגיגות חג המולד הנוצרי ב-25 בדצמבר (או 7 בינואר). הראשון יש לו שורשים עמוקים במסורת האיסלם, השני הוא נושא של דיונים בעולם המוסלמי המודרני.

1. ישו (איסה) באיסלם: נביא מכובד, אבל לא בנו של האל

באיסלם, ישו (בערבית: ישו בן מרים — «ישו, בנו של מרים») הוא אחד הנביאים (נביא) והשליחים (משיח) של אללה, שהוא מקדים את מוחמד. הקוראן מקדיש לו סורות (פרקים), לדוגמה, הסורה «מרים» (מרים).

• לידתו מתוארת כנסיבה: הוא נולד דרך יולדת (מרים) על פי רצון אללה ללא אב. זהו נס לכל העולמות.

• משימתו — האמת בתורה (תורה — תורה) וההכרזה על חוק חדש (אינג'יל — אבן ישוע). הוא עשה נסים (ריפא, החייה של ציפורים מחרס) על פי רשות אללה.

• ההבדל המרכזי: האיסלם דוחה בחריפות את הרעיון של האלוהות של ישו, השלשולה והצליבה (לפי האמונה האיסלמית, ישו עלה לשמיים חי, ועל הצלב היה אדם אחר). לכן, הדוגמה של הבעת אללה באדם, הנחות בבסיס חג המולד הנוצרי, חסרה באיסלם.

2. העדר חג «לידת איסה» בלוח השנה האיסלמי

בניגוד לנצרות, באיסלם אין חג דתי מוסכם לכבוד לידת נביא איסה. החגים העיקריים (איד אל-פיטר ואיד אל-אדה) קשורים לסיום רמדאן ולהליכות הקדש (ההג'יה) למכה.

• יותר מזה, חגיגת יום הלידה (מאווליד) היא תרגיל מאוחר. חג מאווליד אנ-נבי (יום הלידה של הנביא מוחמד) התחיל להיות נציג במאות לאחר מותו ומוכר בלא כל זרם באיסלם (לדוגמה, הסאלאפים רואים בו חידוש — ביד'ה).

• לכן, חגיגת יום הלידה של נביא איסה לא נכללת בפעילות הדתית הקנונית של האיסלם.

3. תקשורת תרבותית ודיונים מודרניים

השאלה על היחס של המוסלמים לחגיגת חג המולד נוצרי עולה בהקשר של חיים בחברות רב-דתיות.

• הגישה הקונסרבטיבית המסורתית, המבוססת על עקרונות נקיון הדת (אל-וולה ואל-בארה), מאסרת על השתתפות בחגיגות דתיות של זרמים אחרים. רבים מהמכוהנים חושבים שההודעות, שימוש בסמלים (עץ-חג, מתנות), השתתפות במסיבות הן חיקוי (תאשאבוח) ועלולות לחלש את אמונת המוסלמי. אפילו אטריבוטים חילוניים (דיד מורוז, תרבות המתנות) לעיתים קרובות נתפסים כחלק מהמסורת הדתית של אחרים.

• הגישה הליברלית או התרבותית, המתפשטת בין המוסלמים שחיים במדינות מערביות או בחברות חילוניות, מאפשרת השתתפות בחלק החילוני של החג. כאן חג המולד נתפס כיפוי תרבותי, חג של טוב-לב ונדיבות. המוסלמים יכולים להחליף מתנות עם עמיתים, להשתתף במסיבות, לעצבן בעיצוב «חורפי», ולראות בזה אירוע נימוסיות והשתלבות חברתית, אך לא של סינקרטיזם דתי.

• דוגמה מעניינת: במדינות מוסלמיות עם קהילות נוצריות חזקות (לבנון, מצרים, סוריה, יורדניה, אינדונזיה, מלזיה) חג המולד הוא חג מדיני או נצפה בקנה-מידה גדול. המוסלמים יכולים להודות לשכנים הנוצרים, להשתתף בחגיגות ציבוריות כחלק מהאחדות האזרחית. זהו חלק מהתרבות השכנות הישנה.

4. ההקשר של רוסיה והמרחב הפוסט-סובייטי

עבור המוסלמים של רוסיה (טטרים, בשקירים, אוכלוסיות הקווקז ואחרים) חג השנה כפי שהוא חג חילוני, חשוב יותר מחג המולד. עץ-חג, דיד מורוז («קיש באבאי» בטטרים) ומסיבה נתפסים כתרגיל סובייטי/חילוני, מנותק מההקשר הדתי. לכן, השתתפות בחגיגות חילוניות, ולא בחגיגות חג המולד, לא גורמת למחלוקת פנימית לרבים. אך כוהנים דתיים מזכירים יותר ויותר על חוסר הרצון להשתתף אפילו בריטואלים אלה, אם הם יש בהם שורשים יהודיים או נוצריים.

מסקנה: עיסוק מרובד

לכן, עיסוק בחג המולד במסורת המוסלמית קורה ברמות מרובות:

1. תיאולוגי: חיבה עמוקה לנביא ישו כדמות חשובה באיסלם, אך דחייה מוחלטת של הדוקטרינה הנוצרית, הקשורה ללידתו. אין חג מיוחד לכבודו.

2. סוציו-תרבותי: בהתאם להקשר — מדחייה מוחלטת וחוסר שתתפה (כדי להימנע מחיקוי) עד להשתתפות בחלקים החילוניים, המשפחתיים והציבוריים של החג כאירוע של כבוד והשתלבות.

3. היסטורי-אזורי: במדינות עם מסורות ישנות של דיאלוג בין-דתי, היחס יותר פתוח וחגגני, במדינות עם דומיננציה של איסלם קונסרבטיבי — יותר סגור.

באופן כללי, חג המולד עבור המוסלמים — חג דתי זר, והיחס אליו נקבע על ידי הקווים הדתיים, הסביבה התרבותית וההבנה של הגבולות המותרים של ההתנהלות בין-דתית. המסורת התרבותית של המוסלמים בנושא זה אינה אחידה וממשיכה להתפתח בתנאי הגלובליזציה.
© elib.co.il

Permanent link to this publication: