השכלה של "הספרים הגדולים" בחינוך הקלאסי בארצות הברית: פילוסופיה, היסטוריה, פרקטיקה

תוכנית "הספרים הגדולים" (Great Books) מייצגת אחת מהחידושים החינוכיים המשפיעים והדיוניים ביותר של ארצות הברית במאה ה-20. זה לא רק רשימה של ספרים, אלא פילוסופיה של חינוך שמטרתה ליצור באמצעות ההתנגשות הישירה עם טקסטים בסיסיים של ציוויליזציה המערבית, אדם עצמאי אינטלקטואלית ואתי ואחראי.

שורשים פילוסופיים והיסטוריים

הרעיון חוזר למסורת האירופית של studia humanitatis, אך קיבל את צורתו המודרנית בעבודותיהם של הפילוסופים האמריקאים ג'ון ארסקין (John Erskine), מורטימר אדלר (Mortimer Adler) ורוברט מ. האטצ'ינס (Robert Maynard Hutchins). בשנות ה-20 של המאה ה-20, ארסקין הציג באוניברסיטת קולומביה סמינר "הספרים הגדולים", שבו סטודנטים קראו ודיברו על טקסטים מקוריים מהומרוס עד לפרויד, עוברים על ביקורת שנייה. אולם, המעבדה האמיתית והסמל של התנועה היה אוניברסיטת שיקגו תחת ראשותו של האטצ'ינס (1929-1951). האטצ'ינס, דיוקני נוכחותו של פגיעות בפרגמטיזם הצר וההתמחות המוקדמת בחינוך האמריקאי, יחד עם אדלר, פיתחו מודל של חינוך כללי שמבוסס על קריאה ודיון דיאלגי במקורות ראשוניים.

עובדה מעניינת: האטצ'ינס ואדלר, שלא היו פילולוגים קלאסיים (אחד - עורך דין, השני - פילוסוף), ראו ב"הספרים הגדולים" "רעיונות גדולים" (Great Ideas). אדלר, לאחר מכן, יצר "סינטופיקון" - מדריך בני שני כרכים ל-102 רעיונות קולקטיביים (מ"אלוהים" ו"סיבה" עד "עבדות" ו"מלחמה"), המועקבים דרך כל כרכי סדרת Great Books of the Western World (54 כרכים, פורסמו ב-1952).

מטרות ושיטות: דיאלוג סוקרטי כלביב

מטרת התוכנית היא לא העברת סכום ידע, אלא פיתוח של חשיבה ביקורתית, יכולת לדיון רציונלי והבנה של בעיות קבועות של קיום אנושי. השיטה היא סמינר בצורת דיאלוג סוקרטי, שבו המורה משמש כמודרטור (תורם), ששואל שאלות פתוחות. הסטודנטים לומדים לקרוא בזהירות, לזהות טיעונים, לבנות עמדה משלהם בדיאלוג עם פלאטון, אוגוסטינוס, מקיאוולי או ניוטון.

דוגמה טיפוסית: בסמינר יכולים לדון במושג "הצדק" של פלאטון ב"המדינה", בהסברת החוק הטבעי על ידי תומאס אקווינס ובאוטוליטריזם של מיל. משימת הסטודנט היא לא ללמוד את תפיסותיהם, אלא להבין את ההגיון של כל אחד, לזהות ניגודים ולהתאים את המערכות האלה לדילמות אתיות בעת החדשה.

קנון וקריטיקה: "ומיי המערב? מיי הספרים?"

קנון "הספרים הגדולים" נוצר בהיסטוריה סביב טקסטים שנחשבים לבסיסיים למסורת האינטלקטואלית המערבית: מהאפיקים והטרגדיות היווניים דרך פילוסופים, תיאולוגים ומדענים של המקדשים והרנסאנס למוחקקים של זמן החדש. העקרון המרכזי - צלילה כרונולוגית, שמאפשרת לראות את ההתפתחות הרעיונות בהיסטוריה.

אולם, הקנון נהיה סוגיה של קריטיקה חריפה, במיוחד בתקופת "המלחמות התרבותיות" של שנות ה-80 וה-90. תוכנית זו הואשמה באליטיזם, אירופניות, פטריארכליות והדחה של קולות של נשים, נציגים של תרבויות לא-אירופיות ומיעוטים חברתיים. הסיסמה המפורסמת של המקריטים - "ומיי המערב? מיי הספרים?" - הכריחה את חובבי התוכנית לבחון מחדש את הרשימות. בהרבה גרסאות מודרניות (לדוגמה, באוניברסיטת קולומביה) הקורס "Great Books" משלב או מתאים עם לימוד טקסטים גלובליים ומולטיקולטורליים, יוצרים דיאלוג של מסורות.

המצב הנוכחי והמשמעות

היום, התוכנית קיימת בצורות שונות:

באוניברסיטאות מובילות: כחלק בלתי נפרד מהחינוך הכללי (לדוגמה, הקורס "המחזור הקולומבי", הכולל "מדעי הרוח" ו"הציוויליזציה המודרנית").

בקולג'ים לחינוך חופשי: כבסיס של התוכנית הלימודית (לדוגמה, קולג' סנט-ג'ונס באנאפוליס וסנטה-פה, שבה כל התוכנית הבקטלונית, כולל מתמטיקה ומדעים טבעיים, בונה על קריאה ודיון במקורות ראשוניים).

בחינוך האזרחי: כדרך ליצור בסיס תרבותי משותף בחברה מפולגת.

למרות הקריטיקה, ההשפעה של התוכנית עצומה. היא הוכיחה שהמגע הישיר עם טקסטים מורכבים יוצר סוג מיוחד של אומץ אינטלקטואלי ועומק. בעידן של "מוח קליפי" ורעש מידע, האידאל של קריאה דעתנית ודיאלוג עם המוחות הגדולים של העבר שומר על תוקפו כנגד שטחיות ודוגמטיזם. לכן, "הספרים הגדולים" בארצות הברית הם לא רק פריחה ארכאית, אלא מסורת חינוכית חיה ומתמודדת, המגינה על ערך הידע ההומניסטי לפיתוח האדם החופשי והאזרח האחראי.

Permanent link to this publication: