המלכות של נפוליאון בקתדרלת מילאנו: תיאטרון פוליטי בצירוף העידנים

הקדמה: ההקשר ההיסטורי של האירוע

המלכות של נפוליאון בונפרטה כמלך איטליה, שהתקיימה ב-26 במאי 1805 בקתדרלת מילאנו (דומו), היא לא רק תאריך חשוב בביוגרפיה של האימפרטור, אלא גם אירוע פוליטיקו-סמלי מורכב, שהוכנן בחוכמה עבור הליגיטימציה של השלטון החדש. האירוע, שהתרחש חצי שנה לאחר המלכות של נפוליאון כאימפרטור של צרפת בפריז, היה אלמנט מרכזי באסטרטגיה שלו ליצירת אימפריה קונטיננטלית ואינטגרציה של אדמות איטליה במסלול ההשפעה הצרפתי. בחירת מילאנו והקתדרלה העיקרית שלו כמקום לטקס היה מחשבה עמוקה.

הכנות ובחירת הסמליות של מילאנו ודומו

לאחר ההכרזה על נפוליאון כאימפרטור של צרפת במאי 1804, הרפובליקה האיטלקית, שבה הוא היה הנשיא, הוסבה לממלכת איטליה. הבחירה בבירה לא הייתה ברורה: רומא הייתה עיר האפיפיור, טורינו הייתה בירת הדינסטיה הסבוית, וונציה הייתה הרפובליקה האריסטוקרטית שהפסידה לאחרונה. מילאנו, שהיה מרכז של אבסולוטיזם מודרני תחת הגבסבורגים והעיר הגדולה ביותר בצפון איטליה, היה פשוט קומפרומיס מושלם. הוא סמל את הכוח הכלכלי והיעילות המנהלית, ללא כל קונוטציות רפובליקניות או אפיפיוריות.

קתדרלת מילאנו, אנדרטה גותית גדולה, שבנייתה עדיין לא הייתה גמורה, נבחרה לא בטעות. בניגוד לנוטר-דאם בפריז, שקשורה למסורות המלוכה הצרפתית, דומו היה «לוח חלק» מבחינת הקורונות המלכותיות. הוא סמל את ירושת המשטר הישן, ולא את האמביציות של המונרכיה החדשה והמודרנית, שמכוונת לעתיד. גודלו האידיאלי היה לטקס תיאטרלי גדול.

הטקס כתיאטרון פוליטי: טקס וחדשנות

המלכות עצמה הייתה סינתזה זהירה של מסורות וחדשנות.

הקונפליקט הריטואלי עם האפיפיור: בפריז, האפיפיור פיוס השביעי השתתף במלכות נפוליאון, אך רק ביתר לו ברכה. במילאנו, האפיפיור היה נוכח. זה היה החלטה מדעת: נפוליאון לא רצה להיות תלוי בברכת האפיפיור לקורונתו האיטלקית, מראה על האוטונומיה של המונרכיה החדשה מרומא. את הטקס ניהל הארכיבישוף הקרדינל ג'ובאני בטיסטה קפרארה, לויאלי לנפוליאון. זה דגש על האוטונומיה של המונרכיה החדשה מרומא.

ההתמקדות בקורונה הברזל: המרכיב המרכזי לא היה הכוכב החדש, שנוצר במיוחד, אלא קורונת לומברדיה הברזל — רליקביה עתיקה, לפי המסורת, המכילה במעגלה צלב מהצלב. היא שימשה לקורונת כורלים ושלטונים עתיקים של איטליה. כששם אותה על ראשו, נפוליאון אמר את המילים המפורסמות: «Dio me l'ha data, guai a chi la toccherà» («אלוהים נתן לי אותה, רע למי שירחץ בה»). המחווה הזו הייתה מימיקריה פוליטית גאונית: היא קישרה את השלטון החדש, שהיה מקורו במהפכה, עם מסורת מאתיים שנה, יוצרת אילוזיה של ירושה ואישור דתי.

המלכות העצמית: כמו בפריז, נפוליאון לקח את הכוכב מידי הארכיבישוף ושם אותו על ראשו. המחווה הזו הייתה קולוסלית בפילוסופייתו: השלטון יוצא לא מאלוהים דרך הכנסייה, אלא מהאומה (או הניצחונות שלה) ומהמלך עצמו.

איקונוגרפיה אימפריאלית: כל הטקס היה מלא בהתייחסויות לאימפריה הרומית. נפוליאון לבש חלוק פורפיר, שנותן לו דמיון לטוגה, והשתמש בסמליות של נשרים וכותרות לוב. זה אישר את מעמדו כיורש הקיסרים ויוצר אימפריה חדשה על שרידי האימפריה הקדושה של האימפריה הגרמנית.

מורשת והערכה היסטורית

המלכות במילאנו הייתה אפיזודה קצרה, אך חשובה. היא הכריזה על הקמת ממלכת איטליה, שנשלטה על ידי נכדו של נפוליאון, אביג'ניו בוגארן, בשם נפוליאון. אבל המשמעות הסמלית של האירוע עלתה על תקופת הנפוליאוניזם.

הסימולציה של הקתדרלה: נפוליאון, מרותק מהגודל של דומו, אך מושג לפני הפנים הלא מסוכמים של הפנים, הוציא צו להעברת כספים ולהאיצת העבודות. הפנים הושלמו בעיקרון עד 1813, תודות למימון הצרפתי, למרות שרבות מהפסלים הוספו מאוחר יותר.

המיתולוגיזציה של האירוע: המלכות הפכה למושא של השקפה היסטורית ואומנותית. הציור המפורסם של אנדראה אפיאני «המלכות של נפוליאון כמלך איטליה» (שנמצא במילאנו), למרות שהוא פחות מוכר מאשר העבודה של דייוויד על הטקס בפריז, היא תיעוד חשוב של העידן, שמתעד את הגרסה הרשמית של האירוע.

קדמוניות פוליטית: הטקס עם קורונת הברזל יצר סמל חזק, שניסו להשתמש בו מנהיגים אחרים במהלך הריסורג'ימנטו כדי להצדיק את טענותיהם לאיחוד איטליה.

סיום

המלכות של נפוליאון בקתדרלת מילאנו הייתה תיאטרון פוליטי נהדר, שבו האדריכלות, הרליקביה, הטקס והפרופגנדה התמזגו. היא הראתה את המוכחות של נפוליאון בשימוש בסמלים היסטוריים לליגיטימציה של צורת שלטון חדשה, שלאחר המהפכה. דומו, באותו אירוע, לא היה רק דקורציה, אלא משתתף פעיל, שהגומחות הגותיות שלו היו עדים להתחלה של ניסיון קצר, אך שאפתני, ליצור אימפריה מודרנית על אדמות איטליה. האירוע חיבר לנפוליאון לנצח בטקסט ההיסטורי של מילאנו, והוסיף שכבה נוספת של משמעות לקתדרלה העיק
© elib.co.il

Permanent link to this publication: