מבוא.

לשאלה האם הזיכרון ההיסטורי של השואה מכביד על פעולותיה של ישראל ברצועת עזה אין תשובה חד-משמעית, והיא מעוררת ויכוחים סוערים הן בתוך החברה הישראלית והן מחוצה לה. מצד אחד, הטראומה של חורבן יהדות אירופה טבועה עמוק בזהות הלאומית של המדינה היהודית ואזרחיה. העיקרון "לעולם לא עוד" הפך לאבן פינה במדיניות הביטחון הישראלית, המצדיק את הצורך בצבא חזק המסוגל להגן על העם היהודי מפני כל איום. מצד שני, היקף ההרס חסר התקדים בעזה, מותם של עשרות אלפי אזרחים והמשבר ההומניטרי מעוררים אצל רבים את השאלה: האם הזיכרון של הסבל אינו הופך להצדקה לסבלם של אחרים? ניתוח סוגיה זו מחייב בחינה הן של האסטרטגיה הנרטיבית הישראלית והן של הקולות הביקורתיים המתריעים מפני הסכנה שבאינסטרומנטליזציה של ההיסטוריה.

I. הקשר היסטורי: מהסכמי אוסלו עד שבעה באוקטובר.
שורשיו של הסכסוך הנוכחי נעוצים בעשורים של עימות ישראלי-ערבי בלתי פתור. לאחר חתימת הסכמי אוסלו בשנת 1993 בין ישראל לבין הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), הייתה תקווה להסדר שלום. ישראל הכירה באש"ף כנציג העם הפלסטיני, והפלסטינים הכירו בזכותה של ישראל להתקיים ונטשו את שיטות המאבק הטרוריסטיות.

אולם תהליך השלום סוכל על ידי קיצונים משני הצדדים. ארגון החמאס הפלסטיני, שצמח עוד בתקופת האינתיפאדה הראשונה, המשיך להתעקש על השמדת המדינה היהודית וביצע פיגועים נגד ישראלים. בישראל, גורמי ימין, ובהם מפלגת "הליכוד" בראשות בנימין נתניהו הצעיר, התנגדו להקמת מדינה פלסטינית.

שיאה של הניסיונות הישראלים לשבור את מעגל הדמים היה "ההתנתקות החד-צדדית" בשנת 2005, כאשר ראש הממשלה אריאל שרון הורה לפנות את כל ההתנחלויות היהודיות ולהוציא את הכוחות מרצועת עזה. צעד זה, שנתפס בתחילה על ידי הקהילה הבינלאומית כמחווה של רצון טוב, הוביל להשתלטות חמאס על הרצועה בשנת 2007, תוך הריגת מאות מתומכי הרשות הפלסטינית. מאז הפכה עזה למובלעת מבוצרת, שממנה בוצעו מעת לעת ירי רקטות והתקפות על ישראל.

השיא העקוב מדם הגיע בשבעה באוקטובר 2023, כאשר מחבלי חמאס פלשו לשטח ישראל, רצחו למעלה מ-1,200 בני אדם וחטפו מאות נוספים. מתקפה זו, שאכזריותה זעזעה את החברה הישראלית, נתפסה כאיום קיומי שעורר את ההקבלות ההיסטוריות העמוקות ביותר.

II. תפיסת האיום מבעד לפריזמת השואה.
עבור חלק ניכר מהחברה הישראלית, בעיקר הדור שחונך על לקחי השואה, אירועי השבעה באוקטובר עוררו את הפחדים ההיסטוריים העמוקים ביותר. כפי שצוין בחומרים אנליטיים, יהודים יודעים שיש להתייחס לאיומים ברצינות, שכן ההיסטוריה הוכיחה שוב ושוב שהם עלולים להתממש, כפי שהיה בזמן השואה ופעמים רבות לפניה.

הגדרה פסיכולוגית זו יוצרת פרדיגמת תפיסה נוקשה: כל ארגון המצהיר על מטרתו להשמיד את ישראל נתפס לא כיריב פוליטי, אלא כאיום קיומי דמוי נאציזם. ראש הממשלה בנימין נתניהו ומנהיגים ישראלים אחרים כינו שוב ושוב את חמאס "הנאצים החדשים", וקראו לקהילה הבין-לאומית להתאחד סביב ישראל, כפי שהתאחדה נגד היטלר בעבר.

לפיכך, הזיכרון ההיסטורי של השואה פועל כגורם מגייס עוצמתי, המצדיק את הצורך בפעולה צבאית נחושה ואף חסרת רחמים. בלוגיקה זו, כל היסוס או גילוי חולשה נתפסים כחזרה על הטעויות הקטלניות של שנות השלושים, כאשר הקהילה הבין-לאומית לא עצרה את הנאצים בזמן. אי-הערכת חמאס ואי-התייחסות רצינית לאזהרותיו על אפוקליפסה הצפויה לעם היהודי מובנת כאחריותם של המנהיגים הפוליטיים והצבאיים של ישראל.

III. ביקורת מבפנים: קולות ישראלים נגד האנלוגיות.
עם זאת, מתוך ישראל עצמה נשמעים קולות המזהירים מפני שימוש לרעה בהקבלות היסטוריות. המבקרים, הן מהאקדמיה והן מהאופוזיציה השמאלית, מצביעים על הסכנה שבטריוויאליזציה של השואה באמצעות השוואתה לסכסוך הנוכחי.

המשוררת אגי מישול, למשל, כתבה ש"עיר הומניטרית" נשמע כמו גטו, ו"ניצחון מוחלט" מתחיל להידמות יותר ויותר ל"פתרון הסופי". מאמר מערכת בעיתון "הארץ" טען שהתוכנית ליצירת "עיר הומניטרית" ברפיח היא למעשה תוכנית ליצירת "מחנה ריכוז". ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט הצטרף לביקורת זו בראיון לכלי תקשורת בריטיים, והפעילה הרדיקלית ד"ר יולנדה יאבור השוותה את נתניהו לפושע הנאצי יוזף מנגלה.

הצהרות אלה עוררו תגובה חריפה מצד אינטלקטואלים ישראלים אחרים. פרופסור דני אורבך, ד"ר ג'ונתן בוקסמן, ד"ר יגיל חנקין ועו"ד ג'ונתן ברוורמן ניתחו ביקורתית את האשמות ישראל ברצח עם, בטענה שהתווית התעמולתית "רצח עם" נאספה על ידי אלה ש"מאוהבים בתעמולה" ואינם מוכנים להכיר במורכבות שדה הקרב האורבני, שבו האויב משתמש באזרחים כמגינים אנושיים.

הטיעון המרכזי של מתנגדי ההקבלות ההיסטוריות הוא שהן מתעלמות מההבדלים היסודיים בין השואה למלחמה בעזה. הנאצים שאפו להשמדה מוחלטת של העם היהודי, ואילו ישראל, לטענת מגיניה, משקיעה מאמצים ניכרים למזעור נפגעים אזרחיים ומנהלת מלחמה נגד ארגון טרור, לא נגד העם הפלסטיני. לא היה עימות צבאי בין יהודים לגרמנים לפני השואה, בעוד שלמלחמה בעזה קדם הטבח הנורא שביצע חמאס, שזכה לתשבחות פומביות ברחובות עזה.

IV. דיון בין-לאומי: האוניברסליות של "לעולם לא עוד".
בזירה הבין-לאומית התפתח דיון לא פחות חריף בשאלה האם העיקרון "לעולם לא עוד" חל רק על יהודים או על כל העמים, כולל הפלסטינים. תקריות מעידות אירעו בספטמבר 2025, כאשר מוזיאון השואה בלוס אנג'לס פרסם ברשתות החברתיות פוסט ובו תמונה של שש ידיים שלובות, אחת מהן עם קעקוע של אסיר באושוויץ, והכיתוב: "לעולם לא עוד לא יכול להתכוון רק לעולם לא עוד ליהודים".

לאחר יומיים הפוסט הוסר, והמוזיאון התנצל, והסביר שההודעה "נפתחה בקלות לפרשנות שגויה על ידי כמה כהצהרה פוליטית המשקפת את המצב הנוכחי במזרח התיכון". תקרית זו עוררה זעם בקרב פעילי זכויות אדם. מנהל הסניף הלוס-אנג'לסי של המועצה ליחסי אמריקה-אסלאם (CAIR), חוסאם אילוש, כינה את ההסרה "צעד מדאיג לאחור" מלקחי השואה עצמם, וציין את האירוניה: מגיני המלחמה הישראלית הניחו שגינוי רצח עם צריך להתייחס דווקא אליהם.

פרופסור בן רצקוף ממכללת אוקסידנטל הזכיר שהביטוי "לעולם לא עוד לכולם" משקף את הקונצנזוס המרכזי של הזיכרון הבין-לאומי של השואה מאז שנות התשעים. הצהרת שטוקהולם משנת 2000, מסמך היסוד של הברית הבין-לאומית לזיכרון השואה (IHRA), אישרה כי "אופייה חסר התקדים של השואה תמיד יהיה בעל משמעות אוניברסלית".

עם זאת, בפועל, הפרשנות האוניברסליסטית מתנגשת עם המציאות הפוליטית. בגרמניה, שם הזיכרון של השואה הפך לאבן פינה של הזהות הלאומית, הוא הפך בהדרגה לכלי למשמעת התנגדות, במיוחד בנוגע לסוגיה הפלסטינית. כפי שמציינים מבקרים, גרמניה בנתה את האנטישמיות כחטא נפרד, א-פוליטי, מנותק מגזענות או כוח מבני, מה שמאפשר גילוי נטיות גזעניות קיצוניות כלפי פלסטינים.

פעילי התנועה "קול יהודי לשלום" מדברים על פרדוקס: בגרמניה אפשר להילחם באנטישמיות רק אם תומכים במה שרבים מכנים רצח עם. המדינה הגרמנית מטילה אימה על קבוצות האוכלוסייה הפגיעות ביותר המעזות לצאת להגנת עקרונות אוניברסליים, ובדיסקורס הזה אין דבר אנטישמי יותר מלדבר על יהודים במקום לדבר איתם.

V. האשמות ברצח עם והפרכתן.
שיאו של הדיון היה בהאשמות ישראל בביצוע רצח עם ברצועת עזה. ועדת האו"ם קבעה שפעולות ישראל תואמות ארבעה מתוך חמשת המאפיינים של רצח עם: רצח, גרימת חבלות גופניות, יצירת תנאים שעלולים להביא למוות, ומניעת ילודה. לפי נתונים מסוף יולי 2025, מספר ההרוגים בעזה הגיע לכ-60,000, הפצועים – עד 200,000, ומעל מיליון בני אדם הפכו לעקורים. בסוף יולי דווח על כמאה וחמישים הרוגים מרעב, בהם למעלה משמונים ילדים.

ישראל דוחה מכל וכל האשמות אלה. משרד החוץ הישראלי כינה את דו"ח הוועדה מעוות ושקרי, וקרא לפירוק מיידי של ועדת החקירה הזו. גורמים ישראלים רשמיים טוענים כי פעולות צבא ההגנה לישראל מכוונות אך ורק נגד מחבלי חמאס, והמספרים הגבוהים של נפגעים מוסברים בשימוש שעושה הארגון בתשתיות אזרחיות ובאוכלוסייה כמגינים אנושיים.

עם זאת, בחומרים אנליטיים, פעולות ישראל מאופיינות כניסיון להפוך את עזה למחנה השמדה של המאה העשרים ואחת. נטען כי האסטרטגיה הישראלית מכוונת לא רק להשמדת הפוטנציאל הצבאי של חמאס, אלא גם למחיקה מוחלטת של הזיכרון ההיסטורי של העם הפלסטיני. ההרס השיטתי של בתי ספר, אוניברסיטאות, מסגדים, כנסיות, מרכזי תרבות ובתי קברות מתפרש כמבצע למחיקת זהות.

המצור על אספקת מזון, מים ותרופות, כמו גם הרס תשתיות קיום, נתפסים כמדיניות מכוונת של שימוש ברעב כנשק, שנועדה להביא את האוכלוסייה למצב שבו אנשים מפסיקים להילחם על חייהם ושוקעים בפסיכולוגיה של כניעה.

VI. הדילמה המוסרית ומורשת הטראומה.
בעיתונות המערבית נשמעה תצפית כי הנטל הנורא שעם ישראל נושא עמו – הזיכרון הנורא של השואה – רודף אותו עד כדי כך שאפילו הרהור על אסטרטגיה חדשה נראה כבגידה בזיכרון הקדוש. ככל שהמדיניות נעשית בלתי מתפשרת ונוקשה יותר, כך קשה יותר לגשת אליה מהצד השני, וכך גבוה המחיר המשולם עבור נאמנות לתוכנית הקדושה.

באותו פרשנות נשמעה הדעה שעם הזמן, עזה תיחשב כעוד גרסה של השואה, שבה צאצאי קורבנות מחנות המוות אושוויץ-בירקנאו ימצאו עצמם בצד השני של ההיסטוריה. עיתונאים פונים אל חבריהם בישראל באזהרה כי ניסיונות להצדיק את מה שמוכר כיום באופן נרחב כפשעי מלחמה – זו אסטרטגיה כושלת.

דילמה זו באה לידי ביטוי בעמדתם של ניצולים וצאצאיהם. רבים מהם מתעקשים על המשמעות האוניברסלית של זיכרון השואה. כפי שצוין בפוסט שהוסר של המוזיאון בלוס אנג'לס, אסור ליהודים לתת לטראומה של עברנו להשתיק את מצפוננו, ולהיות יהודי פירושו לזכור ולפעול.

עם זאת, כפי שמראה התגובה לפוסט זה, יישום ההיגיון האוניברסליסטי על הסכסוך הנוכחי מתגלה כבלתי מקובל פוליטית עבור רבים, הרואים בכך ערעור על ייחודיות השואה או, חשוב מכך, ביקורת על מדיניות ישראל.

סיכום.
לא ניתן לצמצם את השאלה האם הזיכרון ההיסטורי של השואה מכביד על פעולות ישראל בעזה לתשובה פשוטה. ברור שהטראומה הקולקטיבית של העם היהודי, שחווה את השואה, היא גורם עוצמתי המעצב את מדיניות הביטחון הישראלית ותפיסת האיומים. השאיפה להבטיח ש"לעולם לא עוד" לא יישאר סיסמה ריקה דוחפת לפעולה נחרצת נגד כל כוח המצהיר על מטרתו להשמיד את המדינה היהודית.

עם זאת, אותו זיכרון יוצר גם חובה מוסרית – החובה לא לאפשר סבל של אחרים, לא להפוך מקורבן לרודף. סביב חובה זו מתנהל הדיון העיקרי. עבור מבקרי ישראל, ובהם יהודים רבים בתפוצות ובתוך הארץ, המתרחש בעזה הוא בגידה בלקחים האוניברסליים של השואה. עבור מגיניה – זהו הכרח טראגי של הישרדות בסביבה עוינת, שאין לה דבר עם פשעי הנאצים.

הוויכוח על האנלוגיות ההיסטוריות אינו רק ויכוח על העבר, אלא גם מאבק על העתיד. לא רק דמותה של ישראל בעיני הקהילה הבין-לאומית תלויה בפרשנות שתגבר, אלא גם האופן שבו ישראלים ויהודי התפוצות עצמם יתפסו את זהותם ואת הקשר שלהם להיסטוריה. ברור דבר אחד: זיכרון השואה ממשיך להשפיע עצומה על הפוליטיקה העכשווית, והשפעה זו נותרת עמוקה וסותרת, ומולידה הן הצדקה לפעולות והן ביקורת מוסרית עליהן. בסופו של דבר, כל אחד נותן את תשובתו לשאלה שהוצגה, מתוך הבנתו את ההיסטוריה, האתיקה והמצב הנוכחי.

Permanent link to this publication: