דוסטויבסקי והתמונה של רוסיה

הקדמה: האמן כמוכח ונבוא

פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי (1821-1881) יצר ביצירותיו לא תיאור של רוסיה, אלא פורטרט מטאפיזי ופסיכולוגי, שקבע למעלה ממאה שנה את הדיונים על הזהות הרוסית. התמונה שלו על רוסיה — זו לא תמונה סטטית, אלא שדה מתמיד של ניגוד ודיאלוג בין קיצוניות: קדושה וחטא, ענווה והתקוממות, תגובה עולמית והתקשרות לאומית, "אדמה" ו"ציוויליזציה". תמונה זו מובנת לא דרך נוף או מוחלט, אלא דרך משברים קיומיים של גיבוריו, שהם בעלי "רעיונות רוסיים" שונים.

1. רוסיה כמרחב "חולה" וקתארטי

דוסטויבסקי רואה רוסיה לא בגדולותה, אלא במחלותיה ובסתירותיה, שיש בהן זרע להחלמה העתידית.

«פשע ועונש»: פטרבורג — לא המפקדה של האימפריה, אלא עיר-מלכודת פנטסטית, דואגת לתודעה. המדרגות הסמוכות, החדרים המחומרים, ההמונים השיכורים — סביבה שיוצרת «רעיונות-מגפה» כמו תיאוריית רקולניקוב. רוסיה כאן — גוף חולה, שהוליד כיבה רוחנית של ניגיליזם.

«השטנים»: עיר כפרית, שנדחפת על ידי הזיון של רצח-המוסד, — מיקרוקוסם של «שטנות רוסית», כלומר עקביות לרעיונות זרים, נפרדים מהאדמה (סוציאליזם מערבי, אתאיזם). רוסיה נראית כשדה-מלחמה על נשמות, שהן נמצאות בקלות בסכנה של פיתויים שונים.

קתארסיס דרך הסבל: אבל המחלה הזו — לא גזר-דין. הדרך להחלמה נמצאת דרך הסבל, ההתנצלות והענווה, כמו לרקולניקוב בכלא או לדימיטריי קרמזוב. לדעת דוסטויבסקי, רוסיה — מדינה שיכולה להתקמץ רוחנית, רק אחרי שעברה דרך המאבק לתוך חור.

2. «הרעיון הרוסי»: משיחיות ותגובה עולמית

המבנה המרכזי של התמונה של רוסיה בדוסטויבסקי — הרעיון המשיחי ה「רוסי」，מובא בספר «יומן הסופר» ובנאום על פושקין (1880).

חסידות: לעם הרוסי, לפי דוסטויבסקי, ישנה «תגובה עולמית» — היכולת להימצא בגיבורות של אומות אחרות, להבין ולאמץ אותן. זה לא קוסמופוליטיזם, אלא מתנה מיוחדת, העושה מרוסיה למי שנדרש להתאחדות רוחנית של האנושות.

הנצרות המקורית כבסיס: המשימה האמיתית של רוסיה — להביא לעולם לא שלטון פוליטי או כלכלי, אלא אמת הנצרות על ישו כאידאל, על אחווה של אנשים בישו. זהו הרעיון של «מוסקבה — הרום השלישי», שתורגם לשפת פילוסופיה וספרות.

פרדוקס של כוח בענווה: המשיחיות הרוסית נושאת נטייה אנטי-אימפריאלית, קנוזית. הכוח של רוסיה — לא בכיבוש, אלא בשירות ובהקרבה («תתנו, גבר גאה!»). הרעיון הזה מתבטא בבירור בדמותו של הנסיך מישקין («האידיוט») — «אדם נפלא מאוד», שהכוח שלו בחוסר-אגב ובחמלה נחשבים לבלתי-מובנים וחסרי-עזרה בעולם של חשבון ותשוקה.

3. דיאלקטיקה של «אדמות»: העם-האלוהי והתאבדים

דוסטויבסקי — אידיאולוג של «אדמות». העם, לדעתו, שומר על האמת הנצרותית האמיתית.

העם-האלוהי: האנשים הפשוטים (כמו מרמלדוב, ליזה, משפחת מרמלדוב, האברהם זוסימה) הם לעיתים נקראים להיות נושאים של חוש הנצרות הספונטני, הלא-מעקב, החמלה האמיתית. במספר "אחים קרמזוב" (גרושניה) מופיעה החוכמה העממית: אפילו עשייה טובה קטנה יכולה להציל.

המתנתקים וה"מתחת לפני" אנשים: אבל דוסטויבסקי מראה גם את הצד השני — ההתנתקות של האינטליגנציה מהאדמה יוצרת מפלצות ("השטנים", רקולניקוב, "הפרדוקס התחת לפני"). התמונה של רוסיה דולפת: זוהי רוסיה קדושה, ורוסיה "קבאצ'ית", חשוכה, אכזרית (סצנות של שיכורות, אלימות על ילדים ב"אחים קרמזוב").

4. התמונה של רוסיה ברומנים העיקריים: פולמוס עם המערב

«האידיוט»: רוסיה מוצגת דרך ההתנגשות בין "הישו הרוסי" (מישקין) עם החברה העירונית של פטרבורג, שנדחפה על ידי חשבונאות, גאווה ותשוקה. האידאל נופל, לא מוצא קרקע, מה שמעלה שאלה טרגית על אפשרות ההתממשות של האידאל במציאות הרוסית.

«אחים קרמזוב»: זוהי סימפוניה של "רעיונות רוסיים". איוואן קרמזוב, עם עצבתו נגד עולם האלוהים ("לגנדה על האינקוויזיטור הגדול") — רוסיה, שנפתתה על ידי רציונליזם מערבי ואתאיזם. אלכסיי — רוסיה, שמחפשת אמונה והישג. דימיטריי — רוסיה סטטית, שוברת-לב, חונטת, מתנצלת. האברהם זוסימה — רוסיה של המסורת הקדושה. הרומן לא נותן תשובה, אלא מראה את המאבק הטיטאני של ההתחלקות בתוך הנפש הלאומית.

5. השפעה וחילוקי דעות בתמונה: מברדיאב לעדכן

התמונה של רוסיה של דוסטויבסקי השפיעה על בסיס:

פילוסופיה הדתית הרוסית (נ. ברדיאב, ס. בולגקוב) בנתה את תיאוריה "הרעיון הרוסי" בחלק גדול על תובנותיו.

התפיסה המערבית של רוסיה כמדינה מסתורית, רוחנית, איררציונלית, סובלנית, נוצרה ברובה על ידי דוסטויבסקי.

הביקורת: תמונתו לעיתים נקטעה בהאשמתה בהטיית הסבל, באוטופיזם השלאוויזם, בהתעלמות מהיסודות החברתיים-כלכליים של החיים. רבים (כמו ו. נבוקוב) חשבו שרוסיה שלו "תיאטרלית" ויתר-פתולוגית.

סיום: רוסיה כשאלה, ולא תשובה

דוסטויבסקי לא השאיר תמונה סופית, נחמדה של רוסיה. הוא השאיר אבחנה, נב
© elib.co.il

Permanent link to this publication: