בלארוס: מקום לידתם של גאונים: תעלול האמנים של בית הספר של פריז

הקדמה: פנומן "הנס של ויטבסק"

השטח של בלארוס המודרנית, שהיה חלק ממרזבית הממלכה הרוסית במאה ה-19–20, הפך למעגל ייחודי של כוחות אמנותיים, שהשפיעו באופן קריטי על אמנות העולם. שילוב של סביבה רב-תרבותית (בלארוסית, יהודית, פולנית, רוסית), דינמיקה חברתית ובתי ספר אמנות מקומיים הולידו כוכבים שהגדירו את פני המודרניזם האירופאי. דרכם ממקומות נידחים לערי האמנות של העולם — עדות לפוטנציאל התרבותי המדהים של האזור.

מארק שגאל (1887–1985): שר המיתולוגיה של ויטבסק

יליד ויטבסק, שגאל הפך ל"שגריר" המוכר ביותר של התרבות הבלארוסית בעולם. הסגנון הייחודי שלו, שבו המציאות של המקום היהודי (נגנים על הגג, בעלונים טסים, חיות כפריות) הומר למיתולוגיה פואטית, בלתי-זמנית, התפתח תחת הרושם של ילדותו ונעוריו. גם לאחר עזיבתו לפריז (1910) והגלות, ויטבסק נשארה "ארץ-אב" שלו, מקור בלתי-נדלה של דימויים. ב-1918–1919 שגאל חזר לויטבסק כקומיסר אמנות והקים את בית הספר לאמנות העם של ויטבסק — בית ספר אמנות רבולוציונרי, שלקח לו את אלה ליסיצקי וקזימיר מאלביץ'. למרות שאוטופיה שלו הושפעה מהקונפליקט עם הסופר-מטריסטים, העובדה שהוא הקים בית ספר כזה בעיר נידחת — פנומן.

חיים סוטין (1893–1943): הביטוי של כאב ויופי

יליד המקום היהודי סמילוביצ'י, ליד מינסק, סוטין גדל בעוני קיצוני, עבר על ההתנגדות של המשפחה והקהילה הדתית כדי להתמסר לאמנות. ההרגשות המוקדמות שלו בבלארוס — עוני, אלימות, חיים טבעיים וחיות בולטים — היו קטליזר של הסגנון האקספרסיוניסטי הייחודי שלו. ב-1913 הוא עזב לפריז, שהפך לדמות מפתח בבית הספר של פריז (École de Paris). הנטורמוטים החזקים, כמעט-מחליקים, המלאים בצבעים נפוחים, והדיוקנאות שלו, נכתבו במזילות ספירליות, היו גלגול של הדרמה הפנימית והאובססיה לחומר. סוטין לעולם לא שב לבלארוס ולא צייר אותה ישירות, אך החוסר-שקט, "הארץ", של האמנות שלו הולך שורשים במציאות של סמילוביצ'י.

לב באקסט (1866–1924): וירטואוז של הבמה והציור

יליד גרודנו (אז - ממלכה הרוסית) ללייב-חיים רוזנברג, שהיה ידוע כלאון באקסט, זכה לפרסום כאמן תיאטרלי וצייר גאוני. תרומתו העיקרית - הדקורציות והתלבושות המהפכניות ל"עונות הרוסיות" של סרגיי דיאגילב ("שהרזאדה", "הנסיך הפאון"). באקסט סינטזה את ההשפעה של האורנמנט המזרחי (ובכלל זה היהודי), האנטיקיות והאמנות המודרנית, ויצר סגנון יחודי שהגדיר את אסתטיקת האר-דקו. גם הדיוקנאות שלו של האליטה האינטלקטואלית של "המאה הזהבה" הפכו לקלאסיקה.

עוזיפ צ'אדקין (1890–1967): פסל-קוביסט

יליד סמולנסק (שבאופן תרבותי והיסטורי קשור קשר חזק לאדמות הבלארוסיות) במשפחה יהודית, צ'אדקין גדל בוויטבסק. פסלותיו, המשלבות דה-פורמציה קוביסטית עם הומניזם עמוק ומיתולוגיות, זכו לפרסום עולמי. לאחר שעזב לפריז הוא הפך לאחד מהדמויות המרכזיות בפסלות של המאה ה-20. עבודתו המפורסמת "עיר שנהרסה" (1953) ברוטרדם - מקדש אנטי-מלחמתי חזק.

פינחוס קרמן (1890–1981) ומישל קיקויין (1891–1968): גיבורי בית הספר של פריז
שני האמנים, שנולדו במקומות יהודיים בלארוסים (קרמן - בז'לובין, קיקויין - בגומל), וכמו סוטין, הפגינו כישרון מוקדם. הם נפגשו בבית ספר לאמנות במינסק, ואז, כמעט בו-זמנית, ב-1912, הם הגיעו לפריז, שהפך לחברים קרובים ולדמויות מרכזיות במונפרנס. עבודתם, שהתפתחה בזרם של פיגורטיביזם אקספרסיוניסטי של בית הספר של פריז, מלאה בחוזק, בצבעים עשירים ובתפיסה לירית של העולם. ירשתם - גשר בין האדמה הבלארוסית והחופש של פריז.

פייביש-שרגה צ'ארפין (1899–1975): משורר-אקוורל

יליד סמילוביצ'י (כמו סוטין), צ'ארפין עבר דרך דומה: השכלה אמנותית בבית הספר במינסק, אז - ורשה, ברלין ולבסוף, פריז (1925). הוא הפך למומחה באקוורל, יצר נופים מלאי אור ואוויר, של צרפת, ונציה, ואיזרائيل. עבודותיו - יומן לירי, שבו מתגלה תשוקה לצבעים בהירים, אולי מורשת מהמישורים הבלארוסיים.

ההקשר ההיסטורי-תרבותי: מדוע בלארוס?

הפנומן "יציאתם של הגאונים" נגרם מכמה סיבות:

מכבש רב-תרבותי: הערבוב של מסורות יצר אקווריום עשיר.

מרזבית: המגבלות שהוטלו על האוכלוסייה היהודית בבחירת מקצוע ומקום מגורים, הרכיבו אנרגיה אינטלקטואלית ויצירתית בתוך האזור. אמנות הפכה לאחד היציאות המעטות.

השכלות בבתי ספר אמנות מקומיים: בתי הספר בוויטבסק, מינסק, סטודיות פרטיות (כמו של יודל פן בוויטבסק, שבו למד שגאל) נתנו השכלה מקצועית.

שינויים חברתיים: רוח המודרניזציה, רעיונות רבולוציונריים והשאיפה להתגבר על הפרובינציאליות, הזיזו את הצעירים המוכשרים למרכזים גדולים - סנקט פטרבורג, מוסקבה, ואז פריז.

בלארוס כ"מקום לידה" הוא לא רק עובדה גאוגרפית. זהו נקודת ההתחלה של תופעה תרבות
© elib.co.il

Permanent link to this publication: