באוהאוס כשיתוף-פעולה בינלאומי: מעבדה של המודרניזם

הקדמה: אוטופיה של יצירתיות בינלאומית

בית הספר באוהאוס (1919–1933) הפך לא רק ליצירה רבולוציונרית בעיצוב ובאדריכלות, אלא גם למעבדה חברתית-תרבותית ייחודית, שבה לראשונה בהיסטוריה האמנותית, נוצרה במכוון סביבה לשיתוף-פעולה פרודוקטיבי של ייצגים ממדינות ותרבויות שונות. נוצר בגרמניה שאחרי המלחמה, חסרת כל ובעלת נטיות נאציונליסטיות, באוהאוס, לנגד ההקשר, הפך לאי-זהוב של קוסמופוליטיזם, שהוכיח שהסינתזה של מגוון תרבויות שונות יוצרת חדשנות שמגדירה את פני העידן.

הרכב הבינלאומי של המורים והסטודנטים

המייסד של בית הספר, ולטר גרופיוס, קבע את העיקרון: «האמן הוא רופא רחב». על מנת להביא לידי ביטוי את הרעיון הזה, הוא הזמין מורים שהגיעו משום רבות של בתי-ספר אמנותיים ומסורות לאומיות.

שווייץ: יוהנס איטן, שפיתח קורס פרופדוקטורלי ייחודי, שלימד סטודנטים את היסודות של צורה, צבע וחומר. שיטותיו היו אינדיבידואליות וחלקן קשורות להתעניינות שלו במזדאזנה (פעילויות רוחניות מזרחיות).

רוסיה: וסילי קנדינסקי, שעבודותיו התאורטיות («נקודה וקו על משטח») והציורים האבסטרקטיביים שלו הביאו לבאוהאוס פסיכולוגיזם עמוק וגישה מדעית ללימוד צורה וצבע. העם המולד, לאז'ר (אל) ליסיצקי, למרות שלא לימד באופן קבוע, השפיע על בית הספר באמצעות מגע עם הקונסטרוקטיביזם.

הונגריה: לאסלו מוהוי-נאדי, אופורטיסט, שהביא את רעיונות האמנות היצרנית ואמונה בכוח המעצב של הטכנולוגיה. קורסו בחומרים ובנפח היה הלב של בית הספר.

הולנד: תיאו ואן דוסבורג, מנהיג תנועת «דה סטייל», למרות שלא היה מורה רשמי, פירסם בוויימאר עקרונות הנאופלסטיציזם (גאומטריה קשה, צבעים ראשוניים), והשפיע על הסטודנטים וזיזז את אסתטיקת באוהאוס מאקסימליזם לרציונליזם.

ארצות הברית: ליונל פיינינגר, אמן אמריקאי ממוצא גרמני, שעבודותיו הגרפיות והציוריות קבעו שפה פיסית בשלב הראשון.

הסטודנטים גם היו מגוונים: בנוסף לגרמנים, בבית הספר למדו שוויצרים (מקס ביל), אוסטרים, אמריקאים, הונגרים. זה יצר אקלים יוצרי ייחודי, שבו הרעיונות נפגשו ונצלבו.

סינתזה של מסורות תרבותיות בהוראה ובאסתטיקה

באוהאוס לא היה רק סכום של תרומות לאומיות. הגאונות שלו — בסינתזה שנוצרה מהדיאלוג הזה.

קונסטרוקטיביזם רוסי + נאופלסטיציזם ההולנדי + רציונליות הגרמנית. מהקונסטרוקטיביסטים הגיעה הרעיון של אמנות כפרויקט חברתי, שמשרת את החברה החדשה. מ"דה סטייל" — אבסטרקציה גאומטרית קשה ועבודה עם צבע נקי. המסורת הגרמנית Sachlichkeit (דיוק, נוכחות) הבטיחה דיסציפלינה מתודולוגית. התוצאה היו אובייקטים סמליים: נורת השולחן של וילהלם וגנפלד (לקוניציה של צורה, סדריות) או קומקום של מריאנה ברנדט (משחק גאומטרי של ספירות וצילינדרים).

מדיטציה מזרחית + פונקציונליזם מערבי. קורס של איטן, שכלל תרגילי נשימה ואנליזה של אמנים ישנים, נראה כמו סתירה לטכנוקרטיזם של מוהוי-נאדי. אולם הסתירה הזו הולידה שיוויון: הסטודנטים למדו לא רק לעבוד עם החומר, אלא להבין את טבעו, מה שהוביל ליצירת אובייקטים, אסתטיים בהיותם נאמנים לתפקודם.

יצירה עממית + ייצור תעשייתי. העניין באמנות "דונאציונלית" (למשל, לימוד תרבויות של צעצועים עממיים או רהיטים כפריים) התמזג עם השאיפה לעתיד של ייצור מונדיאלי. זה התבטא במיוחד במספרת של גונטה שטולץ', שבה טכניקות רמזוריות ישנות נעשו ליצירת עבודות טקסטיל אבסטרקטיות, בעלות נוף מודרני.

ניסוי חברתי: החיים כגסאמטקונסטווק

השיתוף-פעולה יצא מתוך קירובי הכיתות. בית הספר חי כקהילה בינלאומית. הסטודנטים והמורים חגגו יחד את החגים, אירגנו ערבי תחפושות ("חג המתכת", "חג השיער הלבן"), עסקו בספורט ובתאטרון (אוסקר שלמר). ההצגות התאטרליות של שלמר, שבה האדם הפך ל"צורה במרחב", היו גשמת ישירה של הרעיונות של באוהאוס ונוצרו על ידי מאמץ קולקטיבי. החיים המשותפים האלה שפכו להעלות גבולות לאומיים, אבל גם גבולות היררכיים בין המורה לסטודנט, ויצרו מודל חדש של קהילה יצירתית.

דיאספורה מוכפפת והשפעה גלובלית

סגירת באוהאוס על ידי הנאצים ב-1933 הובילה לתוצאה טרגית, אך נכונה, של הפרויקט הבינלאומי: דיאספורתו. המורים והסטודנטים, שהתפזרו ברחבי העולם, הפכו לשליחי רעיונותיו.

וולטר גרופיוס, מרסל ברוייר, מיס ואן דר רווה, לאסלו מוהוי-נאדי, יוזף ואני אלברס עזבו לארצות הברית, שם הובילו בתי-ספר אדריכלות (האוניברסיטה המטרופוליטנית, המכון הטכנולוגי של אילינוי) והקימו "באוהאוס חדש" בשיקגו.

מקס ביל פיתח את עקרונות בית הספר בגרפיקה ובעיצוב תעשייתי בשווייץ.

אוטי ברגר חזרה ליוגוסלביה.

ההגירה הגלובלית הזו הפכה את בית הספר המקומי הגרמני לאבן-יסוד של הסגנון הבינלאומי בא
© elib.co.il

Permanent link to this publication: