האקלים והדת: מתאולוגיה מטאורולוגית לאתיקה אקולוגית

הקדמה: המטרה כמסר

הקשר בין האקלים והדתיות הוא אחד העתיקים והבסיסיים ביותר. תופעות האקלים — גשם, בצורת, רעם, שטפון, שינוי עונות — היו לאדם העתיק תפיסות ישירות של רצון אלוהי. כך, הדת נוצרה כמערכת פרשנות וניהול יחסים עם הכוחות הטבעיים העצומים שמהם הם התלווים להישרדות. האקלים לא רק רקע, אלא שחקן פעיל בדיאלוג קדוש, המעצב פנתאונים, טקסים, אתיקה ואסכטולוגיה.

האקלים כמעצב פנתאונים ומיתולוגיה

תנאי האקלים הגדירו ישירות, אילו אלוהים הם נוכחים ואיך הם מוצגים.

ציוויליזציות חקלאיות (מסופוטמיה, מצרים, חנאן): באזורים שבהם החיים התלווים לשטפונות נהרות או לגשמים נכונים, האלים של הפריון, המים והטבע המת ומתחיה היו המרכזיים. תמוז השומרי, אוסיריס המצרי, בעל הפיניקי — כולם מתים (סמלי הבצורת או החורף) וחוזרים לחיים (עם מגיע הגשם או השטפון). ואשתיהם (אינאנה/אשתאר, אישידה, אנאט) כאלוהות האדמה והפריון, החזירו אותם, שהקפיד על התקווה היאושית למחזוריות הטבע. הטקסים, לעיתים עם אורגיאס, היו מיועדים להפעיל מכשפית לפריון האדמה.

ציוויליזציות של יערות יבשים (יוון העתיקה, אירן): כאן, היכן שהמים היו מעטים והרעם היה תופעה עצומה ומפחידה, האל העליון היה הנמלץ-אלוהי: זאוס היווני, פרון האירופאי, טשוב החטטי. הוא שלט בגשם כחן וברעם כגיהנום.

עמים נוודים: להם, בתנאי המרחב הפתוח והאינסופי והתלות במצב המרעה, פיתח תרבות מונותאיסטית או גנותאיסטית של השמיים כאלוהות עליונה, לעיתים לא אישית (טנגרי אצל הטורקים והמונגולים). האקלים פיתח לא אל-מנהל גשם, אלא התחלה עליונה אבסטרקטית, המייצגת סדר וגורל.

עובדה מעניינת: ארכיאולוגים ומטאורולוגים גילו קורלציה בין קטסטרופות אקלימיות גדולות והתפרצויות של פעילות דתית או שינויי דתות. לדוגמה, ההתפרצות של הר הגעש באי תירה (סנטוריני) במאה ה-17 לפני הספירה, שגרם לצונמי ו"חורף וולקני", היה עשוי להיות המודל למיתוס על אטלנטידה ולהשפיע על משברים דתיים בקרתים המינואים ובמצרים. והבצורת הארוכה בערך 2200 לפני הספירה היתה עלולה לגרום להתמוטטות של הממלכה העתיקה במצרים והאימפריה האקדית במסופוטמיה, שהשתקפה במיתוסים על "גיהנום דתי".

טקסים כניהול אקלימי

הפעילות הדתית הייתה בעצם דוקטרינה לניהול אקלים.

פיוטים על גשם (ועל חיסולו) נוכחים כמעט בכל תרבויות החקלאות. לדוגמה, ביהדות, גשם בארץ ישראל קשור ישירות לטוהר העם, והבצורת — לחטאים. ההוספה לגשם (טפילת החשם) ולגשם (טל) לתפילה היומית — הכנסה ישירה של גורם אקלימי לליטורגיה.

הקרבנות, ובמיוחד הקרבנות הדמים, לעיתים נראה כ"תזונה" לאלוהים על מנת לשמר סדר העולם, שכולל גם מזג-אוויר נחמד. קורבנות האצטקים לאלוהי השמש והגשם — דוגמה קיצונית לסיבה זו.

חגיגות השנה נקשרות כמעט תמיד לנקודות חשובות בשנה החקלאית (הקומה, השוויון), ומטרתן היתה להבטיח את העבורת הטבע לשלב הבא. חג המולד, שמתמזג עם חג החגיגה, וחג הפסח — עם השוויון האביב וההתעוררות של הטבע.

קטסטרופות אקלימיות ותיאודוסיה: שאלת הרוע

מפגשים טבעיים שמעידים על הדתים הם השאלה הקשה ביותר: אם אלוהים (או האלוהים) טוב וכול-יכול, מדוע הוא מאפשר לחטאים לסבול מבצורת או שטפון? התשובות ייצרו את העמוד היסוד של ההשקפה הדתית.

עונש על חטאים: התשובה המקובלת ביותר. השטפון העולמי באפוס השומרי-אקדי על גילגמש ובתנ"ך נשלח על הנפילה המוסרית של האנושות. הסיבוכות הרטרוגרדית (הסיבה — בעבר, זה תשלום) הפכה לכלי חזק לשליטה חברתית ולחיזוק המוסר.

מבחן דת: סיפורו של יוב דרך התנ"ך מציע מודל יותר מורכב: הסבל — לא עונש, אלא מבחן, שנשלח על ידי השטן עם רשותו של אלוהים. זה מסט את ההדגשה מחטאה קולקטיבית להתמקדות על עמידות יחידית.

מחזוריות ושיוויון: בדתות המזרח (הינדויסם, בודהיזם, דאוסיזם) קטסטרופות נכנסות למחזורים קוסמיים (יוגות, קלפות) או נתפסות כביטוי של שיוויון דינמי של יין ויאן. הן פחות אישיות ויותר "טבעיות".

המסתורין הנוכחי: הדת בעידן שינוי האקלים

היום, הקשר בין האקלים והדת עובר שינוי רדיקלי. כשהדת הפכה להסביר את האקלים, כעת היא חייבת להגיב למשבר, שההיסטוריה שלו נחשבת לידי האדם.

תאולוגיה "ירוקה" ואתיקה אקולוגית: בכל הדתות קמים תנועות לתיאור השקפות המסורתיות באופן אקולוגי. בודדים מהוגים התאולוגים דיברו על "הברית עם היצירה" ושמרנות (ניהול, לא בעלות) של האדמה (בראשית, 2:15). באסלאם, פיתחה תפיסה של חליפה (נציגות האדם על האדמה). בודהיזם והינדויסם מדגישים עקרון ההתחברות של כל המהות (פרטיה-סאמוטפאדה, אדוויטה) ואחימס (חוסר אכזריות) כלפי הטבע.

אקטיביזם דתי: האנקיקליקה "Laudato si'" (2015) של האפיפיור פרנציסקוס הפכה למניפסט של התנועה ה
© elib.co.il

Permanent link to this publication: