אסטריד לינדגרן על חג המולד: בין קסם הילדות והמציאות החברתית

חג המולד ביצירות של אסטריד לינדגרן (1907-2002) הוא לא רק רקע חגגני, אלא דימוי עמוק, רב-מימדי ולעתים דובק, שבו הקסם הנקי של חישה ילדותי נתקל במציאות החומרית, בבדידות, בעוני ובחוסר צדק חברתי. בניגוד לתמונות האידיליות של אנייד בלייטון, לינדגרן לא יוצר אוטופיה אוניברסלית. חג המולד שלה הוא חג עם סדק, שבו קסם קיים, אך הוא שבר ולעתים דורש פעולה אנושית, חמלה ואומץ כדי להתגלות.

קסם כמצב טבעי של עולם ילדותי

עבור רבים מהדמויות של לינדגרן, בעיקר הקטנות, קסם חג המולד הוא משהו שהוא נתפס כמובן מאליו, חלק ממבנה העולם.

הילד וקארלסון (1955-1968): עבור הילד (סוואנטה) ההמתנה לחג המולד ולמתנות היא חלק חשוב מחייה. אך הסצנה המפתח בסיפור «קארלסון, שחי על הגג, שוב נחת לפנינו» — זה המפגש עם קארלסון בחג המולד. קידוד העץ יחד, למרות ההתפרצויות החולצניות (קארלסון אוכל את כל המתנות שהוכנו לטומטה — השד השוודי), — זה חגיגה של ריצה ילדותית אמיתית, לא-רשמית, שמעלה על צורתיות הטקסית של המבוגרים. קארלסון, שהוא בעצמו תגלית של האגואיזם הילדותי והפנטזיה, הופך לשותף הטוב ביותר בחג. עבור לינדגרן, הקסם הוא לא בסדר המושלם, אלא בחופש ובנאמנות.

«אמיל מלונברג» (1963): פרקי חג המולד כאן מלאים בחמלה, אך לא חסרי ציניות, והומור. ההכנה לחג במשפחה החקלאית מוצגת דרך עין של אמיל, שלמרות כל פרעותיו, בליבו צופה על נס. לינדגרן מראה חג המולד כחג משפחתי עם ספציפיות חומרית, «מריחה» (ריח של חזיר, הכנת השומן), שהופך את הקסם לארצי ומוחשי.

סדק באידיליה: עוני, בדידות וביקורת חברתית

לינדגרן, שגדלה במשפחה חקלאית ועברה דרך מאבקים, לעולם לא סגרה עיניה לכך שחג המולד יכול להיות גם זמן של שמחה.

«רוני, בת הברבור» (1981): בסיפור העלילה הזה אין סיפור חג המולד ישיר, אך הנושא הראשי — ההתגברות על נקמה והולדת חמלה — היא קביעה של רוח חג המולד במשמעות המוחלטת, במובן ההומניסטי העמוק ביותר. הפיוס בין השבטים דרך אהבת הילדים — זה נס, דומה לנס חג המולד.

הביטוי החזק ביותר של חג המולד «השחור» — סיפור «חג המולד בחווה קטטהולט» (מסדרת על אמיל). כאן לינדגרן מתארת לא חג במשפחתו של הדמות הראשית, אלא חג של המשקיה אלפרד והשפחה לינה. לא יש להם בית משלהם, הם עניים. חגם — טרפזה קטנה בקומה, אך היא מלאה בחמלה אמיתית ובטיפול זה לזה, שהופך אותה לא פחות, ואולי יותר, אמיתית מחגגה עשירה. לינדגרן מצביעה בצורה עדינה, אך ברורה על חוסר השוויון החברתי, בלי להרוס את כבודם של דמויותיה.

ילד כיוצר קסם פעיל

לינדגרן, ילדים אינם קולטים פסיביים של מתנות, אלא לעיתים יוצרים פעילים, או אפילו יוצרים, של קסם חג המולד לאחרים.

«פפי דודלצ'וק» (1945): פפי, שהיא יתומה ואוטסיידר חברתי, הופכת למתנקבת ומארגנת החג. במסיבת חג המולד שלה מתכנסים כל הילדים של העיר, כולל הילדים היחידים. היא נדיבה, יצירתית וקורעת את כל הקנונים. חגה — חגיגה של נדיבות ילדותית ופנטזיה ללא גבולות, שמעלה על החוקים המגורמים של המבוגרים. פפי מצילה את חג המולד מהשגעון.

מדיקן מיוניבאקן (1960): מדיקן ואחותה ליזס מאמינות בקסם באמת, אך האמונה שלהן פעילה. הן מכינות מתנות, מנסות לעזור לאחרים (לדוגמה, לשכנה היחידה). חגם — תהליך של יצירת טוב, בו הן גם משחקות תפקיד מפתח.

חג המולד כמבחן

בחלק מיצירותיה, חג המולד של לינדגרן הופך לרגע של תובנה קיומית, של נפגוש עם האמת הקשה של החיים.

«אחים עם לב חייתי» (1973): בתחילת הרומן, האח הצעיר, יונאטן, שחולה במוות, מנחם את אחיו הבכור, קארל (רסמוס), בטרם חג המולד, בסיפור על ננגיאלה, ארץ שהם יגיעו אליה אחרי המוות. הזמן שלפני חג המולד נצבע בטרגדיה, בפחד מהמוות ובחילוקים בלתי נמנעים. אך הסיפור על ננגיאלה הופך למעין «הבטחה חג המולד» — הבטחה לנס במערכה אחרת, נס של חיבור אחרי המוות והרפתקאות. חג המולד, חסר נוחות חומרית, מלא בתקווה מטפיזית.

התכונה המיוחדת של ההקשר השוודי: jul tomte ונוחות

לינדגרן מעבירה בצורה עדינה את המרקם הלאומי של חג המולד השוודי (jul):

דמות הjul tomte (הגנב החג המולד/השד השוודי), ולא של סנטה-קלאוס. זה דוחה יותר, קשור לבית ולחווה, שמביא מתנות. הוא קרוב יותר לטבע ולמרכז המשפחה, שמשקף את רעיון לינדגרן על חג המולד כאירוע ביתי, אינטימי.

תרבות הנוחות (mys). חשובים לא רק המתנות, אלא גם האטמוספירה: אור של נרות, ריח של עוגיות עם פפרקקק (pepparkakor), קריאה משותפת או שירה. לינדגרן משבחת את השמחה הפשוטה, הלא-מטריאליסטית.

מסקנה: הצלה דרך אמפתיה

עבור אסטריד לינדגרן, חג המולד הוא לא מצב של שלום, אלא מצב של נשמה, שניתן וצריך ליצור אפילו בתנאים לא מושלמים. העמדה שלה רחוקה מהאופטימיזם המוזר ומהציניות.

הקסם קיים, אך הוא חי ל
© elib.co.il

Permanent link to this publication: