אמנים של בית הספר של פריז עם שורשים בבלארוס: הטריוף והטרגדיה של "הנודעים בכל רחבי הארץ"

הקדמה: פריז כבית דין חדש

בית הספר של פריז (École de Paris) — קבוצה לא רשמית של אמנים מהגרים שעבדו בעיר פריז של ראשית המאה ה-20 — לא ניתן לדמיין ללא תרומת "הסיבה הסלאבית" החזקה. ביניהם, המגיעים משטחי היום בבלארוס (אז במסגרת האימפריה הרוסית, ואחרי 1921 — בלארוס המערבית במסגרת פולין) הרכיבו אחת מהקבוצות הבולטות והטרגיות ביותר. אמנים אלה, בדרך כלל ממוצא יהודי, עשו את דרכם מ"שטטלים" קהילתיים למרכז האמנות העולמית, נושאים איתם עוצמה רגשית, סינתזה של מסורת עם-העם וחיפושים אופנדנטיים. חייהם הפכו לסמל של חופש יצירתי וקטסטרופה היסטורית של העידן.

1. ההקשר ההיסטורי: הדרך מ"חוט המשולש

בסוף המאה ה-19, ליהודי צעיר מוויטבסק, מיקולאייב, או גרודנו, היו רק שני דרכים לקריירה מקצועית: סנקט פטרבורג (עם הקווטות הקשות) או החו"ל. פריז, סמל החופש והמקום הקדוש של האמנות המודרנית, היה מגנט. אמנים עזבו, במניעת עוני, פוגרומים ומגבלות דתיות, נושאים במטען זיכרון של פולקלור חצר, אסתטיקה של פסלנות והשקפת העולם החסידית. ירשות זו, שעברה דרך פילטרים של פוסט-אימפרסיוניזם, קוביזם ואקספרסיוניזם, העניקה סגולה ייחודית, שהגדירה את סגנונם.

2. דמויות מפתח והישגיהם

1. מארק שאגאל (1887-1985) — המיסטיקן של ויטבסק.
המיוחד ביותר. נולד בוויטבסק, הגיע לפריז ב-1911. לא חבר לאף זרם, הוא יצר עולם פואטי-סימבולי שלו, שבו ניצוצים בעלים, נגני כינור על הגגות, ובו ויטבסק הפרובינציאלית מתמזגת עם נופי פריז. שאגאל הפך לגשר בין תרבות היהודית המזרח-אירופית למודרניזם האירופי. עבודותיו — לא רק זיכרונות, אלא מיתולוגיזציה של העולם האבוד. אחרי המלחמה, הוא הפך למפורסם בעולם, והזכוכיות והציורים שלו קישטו כנסיות ותיאטראות אופרה בכל רחבי העולם.

2. חיים סוטין (1893-1943) — האקספרסיוניסט "המקולע".
נולד בסמילוביץ' (ליד מינסק) במשפחה ענייה. בפריז מ-1913, חבר למודיליאני. סוטין — האקספרסיוניסט המרכזי של בית הספר של פריז. ציוריו החזקים, החולפים, החולפים, המלאים בצבעים פרועים ומעוותים ("שריון של בקר", דיוקנאות) הוקדשו לנושאים של סבל, מוות ועומס. הוא רדיקליזה את טקסטורת הציור, דוחף אותה למצב של עוצמה פיזיולוגית. חייו הדרמטיים (רעב, מחלות, נדידה) ומותו מפריטוניטיס בפריז הכבושה, שלא הצליח להימלט ממנה, השלימו את דמות "הגאון הטרגי".

3. אוסיפ צאדקין (1890-1967) — פסל-קוביסט.
נולד בסמולנסק (לפי כמה דיווחים, במחוז ויטבסק), למד בוויטבסק. בפריז מ-1909. צאדקין הפך לאחד מהפסלים המובילים של תנועת הקוביזם. עבודותיו ("מוזיקאים", "אישה עם מפה") מאופיינות בהגמוניזציה וחלוקה של הצורה, ביצירת "חלל שלילי" בתוך הפסל. אחרי מלחמת העולם הראשונה, בה היה סגן-רופא נדבן, הסגנון שלו התפתח לכיוון יותר תקיפות ומונומנטליות. היצירה המפורסמת ביותר שלו — הפסל "עיר מוחרקת" ברוטרדם (1953), המתאר דמות צורחת עם לב שנותך.

4. מיכאיל קיקויין (1892-1968) ופינחס קרמן (1890-1981) — "השכנים מוויטבסק".
שניהם נולדו ביישובים קטנים מסביב לוויטבסק (ז'לובין, ז'לודוק), למדו יחד עם שאגאל בבית הספר של יודל פען. בפריז, שניהם עברו מפוסט-אימפרסיוניזם לסגנון פוביסטי בולט וצבעוני. קיקויין ידוע בנטירמורטים, פנינים ונופים של פרובאנס, מלאים באור ובמזח לח. קרמן, מאסטר דיוקנאות וניקוד, יצר גם סצנות ליריות של חיי העיר בפריז. עבודתם — דוגמה לאינטגרציה מוצלחת במסורת האמנות הצרפתית עם שמירה על החום הרגשי ה"סלאבי" הייחודי.

עובדה מעניינת: בית הספר לציור ולציורי פרוספקטיבה של יודל פען בוויטבסק, שבו ביקרו שאגאל, קיקויין, קרמן, וגם ליסיצקי ומאליצ'ב (שלימד שם), היה "מחנה לטיפוח" יחודי לטובת בית הספר של פריז והאוונגרד הרוסי. פען, למרות שנשאר בברית המועצות (ונרצח ב-1937), היה המורה הראשון שלהם, שנתן להם את היסודות המקצועיים.

3. תכונות משותפות ותרומה ייחודית

האמנים של בלארוס הכניסו לבית הספר של פריז כמה תכונות מכרעות:

עוצמה אקספרסיוניסטית: אפילו בתוך ציור פיגורטיבי, עבודותיהם היו מאופיינות ברגשיות גבוהה, דה-פורמה למען הביטוי, דרמטיות של צבע.

נוסטלגיה לירית ומיתולוגיזציה של העבר: במיוחד אצל שאגאל ובחלק מקיקויין. אמנותם הפכה לאלגיה על העולם היהודי של מזרח אירופה.

עוצמה של חומר הציור: מזח לח, צבע חושני, עבודה עם טקסטורה כמעט פסלית של צבע (במיוחד אצל סוטין וצאדקין בפסל).

מרגינליות כעמדה יצירתית: בעודם "זרים" בגטאות שלם, ובחברה החדשה, הם פיתחו נקודת מבט חדה ולעיתים קריטית על העולם, שהגבירה את האינדיבידואליות היצירתית שלהם.

4. הטרגדיה של המלחמה והמורשת

מלחמת העולם השנייה והשואה היו
© elib.co.il

Permanent link to this publication: