אירופה: יבשת דמית בהיסטוריה

טענה שאירופה היא החלק הדמית ביותר של העולם מבוססת על ניתוח של גודל ויחסיות של קונפליקטים צבאיים שהתנהלו בשטחה היחסית הקטן במהלך אלף השנים האחרונות. צפיפות האוכלוסייה, המאבק על משאבים, ההתנגשות בין רצונות של מדינות מרכזיות ואידאולוגיות הפכו את המרחב האירופי לפוליגון מיוחד למלחמות. ההיסטוריה הארוכה של אלימות השאירה צלקת עמוקה בזיכרון הקולקטיבי של היבשת והיא עיצבה במידה רבה את המבנה הפוליטי העולמי המודרני.

עידן הקונפליקטים הדתיים והמלחמה השלושים

אחרי תקופה של שקט יחסי ביניים בימי הביניים, אירופה נכנסה לעידן של קונפליקטים דתיים קשים, שהגיעו לשיאם במלחמת שלושים השנים. הקונפליקט האירופי הזה, שהתנהל בין 1618 ל-1648, לא היה ישר בעולם בתקופתו. קרבות, רעב ומגפות הורידו את חייהם, לפי הערכות שונות, של 25 עד 40 אחוזים מאוכלוסיית האימפריה הרומית הקדומה. ההרס האפוקליפטי היה כה גדול, שהשלום בווסטפאליה, שסיים את המלחמה, הציב את עקרונות המשפט הבינלאומי המודרני, שמבוססים על רעיון ריבונות המדינה, בנסיון למנוע חזרה של קרבות כאלה.

מלחמות נפוליאון והמילואה הכללית

המאה ה-19 התחילה בשורה של מלחמות נפוליאון, שהציגו את רעיון הקונפליקט הכללי. בפעם הראשונה מאז האימפריה הרומית, חלק גדול מהיבשת היה מאוחד תחת שלטון אחד, מה שדרש מילואה כללית של משאבים אנושיים וכלכליים. המלחמות הוכנסו בידי צבאות מונעים בקריאה, והישג הקרבות היה כל היבשת, ממדריד עד למוסקבה. ההפסדים היו עצומים; רק במסע הרוסי 1812, הארמייה הגדולה של נפוליאון איבדה כ-90% מהכוח המקורי שלה. הקונפליקטים הללו הקימו את הבסיס למיליטריזם הלאומי העתידי והרעיון של מלחמה כהמשך של מדיניות בקנה מידה גדול.

שתי מלחמות העולם כשיא האלימות

המאה ה-20 הייתה שיא האלימות בהיסטוריה של היבשת. מלחמת העולם הראשונה, עם ההתנגשות המתמשכת במערכות והשימוש בכלי נשק חדשים, הובילה למות של מיליוני חיילים במכונת המוות הלא-רגילה. מלחמת העולם השנייה עברה אותה ברמה של אלימות כוללת, שהסירה את הגבולות בין החזית והקרקע. שואה, חיסול ערים, חיסול אזרחים באופן מכוון — כל אלה הפכו את המלחמה ליותר מקרב צבאי, ולהתנגשות של אידאולוגיות וציוויליזציות. ביחס לאוכלוסייה, ההפסדים במזרח אירופה, בעיקר בפולין ובברית המועצות, לא היו ישרים בהיסטוריה החדשה, וזה הקים את המוניטין הטרגי של אירופה.

מורשת וזיכרון

היותרון של החוויה האירופית נמצא לא רק בגודל האלימות, אלא גם בהתעמקות בתוצאותיה. רק אחרי שתי מלחמות העולם נוצרו פרויקטים של אינטגרציה אירופית, כמו האיחוד האירופי לפחם ולפלד, ואז האיחוד האירופי. יעדם העיקרי היה לקשור בין כלכלות של מדינות לשעבר היריבות באופן כל כך צפוף, שמלחמה ביניהן תהיה לא רק בלתי-אפשרית, אלא גם בלתי-אפשרית מבחינה כלכלית. אירופה המודרנית, עם קולקטיב הזיכרון שלה לקורבנות ומערכת הזכויות האדם המפותחת, היא תגובה ישירה לעברה הדמית, נסיון לבנות סדר עולמי חדש על בסיס שלום ושיתוף פעולה, שנוצר מהאפילוזיה של הקונפליקטים ההרסניים ביותר בהיסטוריה האנושית.

Permanent link to this publication: