מיתוס על אטלנטידה: אתמול והיום

הקדמה: המקור הפלטוני

מיתוס על אטלנטידה, בניגוד לרבים מהמיתוסים העתיקים, יש לו יוצר ותאריך יצירה נקודתיים. הוא מסופר לראשונה על ידי הפילוסוף היווני העתיק פלאטון בשני דיאלוגים — «תימאי» (אוק. 360 לפנה"ס) ו«קריטיוס». לפי פלאטון, אטלנטידה היתה מדינה אייתית חזקה, שנמצאה «מעבר לעמודי גרכס» (גיברלטר), שניסתה לכבוש את אתונה 9000 שנים לפני (יחסית לזמן של סולון, המאה ה-6 לפנה"ס) ונספתה ביום אחד ולילה על ידי רעידת אדמה ושטפון. חשוב לשים לב שפלאטון מציג את סיפור אטלנטידה לא כמיתוס, אלא כמספר (logos) אמיתי, שהועבר דרך הכוהנים המצריים.

מטרותיו של פלאטון: אלגוריה פילוסופית, לא היסטוריה

המדע המודרני חוקר את סיפור פלאטון כאלגוריה פילוסופית-פוליטית, לא כדיוקן היסטורי. המטרה של הפילוסוף הייתה:

הדגמה של מבנה המדינה האידאלית. אתונה בסיפור שלו היא גוף העיר האידאלית, המנוהלת על ידי פילוסופים חכמים.

הדגמה של תיאוריה סיבובית של מות הציוויליזציות. אטלנטידה, שהייתה במקור רוחנית, נפלה לגאווה ולחמדנות, ועל כן נהרגה על ידי האלים.

הקריטיקה של האימפריה האתונאית המודרנית, שהיה ניתן להעלות על דוגמתה של אטלנטידה.

באופן זה, בעת העתיקה, נראתה אטלנטידה בעיקר כמבנה ספרותי ופילוסופי, כפי שמעיד עליה הגישה הספקנית של תלמידו של פלאטון, אריסטו, שהאמין שהיא הייתה דמיונית.

התפתחות המיתוס: מהמקום המודרני עד לאוקולטיזם של העת החדשה

העניין באטלנטידה חזר לחיים בתקופת גילגול הגאוגרפים. ההומניסטים, שזיהו את אטלנטידה עם העולם החדש, ראו בדיאלוגים של פלאטון נבואה על אמריקה. פרנסיסקו לופס דה גומרה, היסטוריון של כיבוש, קרא לאצטקים צאצאים של האטלנטים.
אולם הפנורמה המפתח התרחשה במאה ה-19, כשהמיתוס נלאסט ונמיסטיפיק:

הקונגרסמן האמריקאי איגנטיוס דונלי, בספרו «אטלנטידה: העולם לפני השטפון» (1882), הציג את אטלנטידה כעובדה מדעית, האבות הקדמונים של כל הציוויליזציות העתיקות והטכנולוגיות. רעיונותיו שימשו כבסיס לפסאודו-ארכאולוגיה.

הלנה בלבטסקי, המייסדת של התיאוסופיה, בספרה «הדוקטרינה הסודית» (1888), הכריזה על האטלנטים כמורשת הרביעית «השושלת המקורית» של הגיגנטים, שהחזיקו בטכנולוגיות מגנוסטיות. זה היה פרשנות אוקולטית שהפכה למאוד רבת-השפעה.

רודולף שטיינר וממשיכיו של אנתרופוסופיה פיתחו את הרעיון של אטלנטידה כמורשת רוחנית של האנושות, שהתושבים שלה החזיקו בראייה חשמלית.

היפות המדעיות המודרניות והביקורת עליהן

במאה ה-20–21, החיפוש אחר אטלנטידה עבר לתחום הפסאודו-היסטוריה והפארא-מדע, יצרו מאות היפות, שאינן נחשבות על ידי המדע האקדמי בגלל העדויות המחסור. המיקומים המקובלים ביותר:

היפותה של אגאייה (סנטוריני/קרית). ההיפות המדעית ביותר, המקשרת את חורבן אטלנטידה להתפרצות הר הגעש על האי תירה (סנטוריני) בערך 1600 לפנה"ס, שהרסה את הציוויליזציה המינואית של קרית. יש דמיון: מדינה ימית מתפתחת, שנהרגה בקטסטרופה. אולם ההיסטוריה (9000 שנים) והגאוגרפיה (אטלנטיקה, לא הים התיכון) של פלאטון לא תואמים.

האוקיינוס האטלנטי (איי אזור, בהמות). היפות פופולרית אך לא מוכחת, המתבססת על קריאה חזותית של פלאטון. המחקרים של בימיני-רוד (התנועות התת-מימיות של בהמות) לא אישרו את המקוריות שלהם.

אנטארקטיקה (היפותו של צ'רלס הפגוד). תיאוריה פסאודו-מדעית על תמוטטות הקטבים, שבה נחתה האטלנטידה החמה על הקטב הדרומי. הוטלה על ידי נתוני הגאולוגיה.

הים השחור (היפותו של רייאן ופיטמן). תיאוריה שמציעה שהמיתוס קשור לפריצת הים התיכון לים השחור, שהתרחש בערך 5600 לפנה"ס, שהביא לשטפון גדול. למרות שזהו אירוע אמיתי, הקשר הישיר לטקסט של פלאטון הוא אוטופי.

ביקורת מדעית: הטיעונים העיקריים של ההיסטוריונים והארכאולוגים:

העדויות החומריות החסרות. אין כל חפיפה עדות חומרית, שניתן לזהות אותה כ«אטלנטית».

אנחורוזים של פלאטון. התיאור של צבא אטלנטידה (סוסיות, ציוד מתכתי) מתאים למאה ה-4 לפנה"ס, ולא למאה ה-10,000 לפנה"ס.

השימוש במיתוס למטרות אידיאולוגיות. «חוקרי האננרבה» הנאצים חיפשו את אטלנטידה כמורשת של המין הארי, מה שהשפיע על הנושא בעיני המדענים.

המיתוס היום: תרבות ההמונים והפרדיגמה של «הציוויליזציה האבודה

בתרבות המודרנית, אטלנטידה הפסיקה להיות מקום מסוים והפכה לנושא ארכטיפי, «מטפורה של עידן זהב אבוד וגאווה שמובילה לנפילה». היא נכנסה ל:

תרבות ההמונים: סרטים («אטלנטידה: העולם האבוד» של דיסני, «המסע לאי המסתורי»), קומיקס, משחקי מחשב.

התיאוסופיה וה-ניו-אייג': המשיכו להתעסק בספקולציות על «הטכנולוגיות הגבוהות של האטלנטים» (קריסטלים, כלי טיס), «הנצרים של אטלנטידה» (הפלאידים) והקשר שלה עם מדינות מיתיות אחרות (למוריה, מו).

מיתולוגיות לאומיות: במדינות
© elib.co.il

Permanent link to this publication: