אוכלוסיה אזרחית כעצם וכסובייקט במלחמות

הקדמה: חשיבה מחדש על תפקיד האזרחים בקונפליקטים צבאיים

בתיאוריה הקלאסית של המלחמה, מקלאוזוויץ לתחילת המאה ה-20, האוכלוסיה האזרחית נחשבה בעיקר כעצם: משאב דמוגרפי וכלכלי ("העורף"), מקור להכשרת חיילים, וכגם קורבן פסיבי ("נזק לוותיק") או ככלי ללחץ על היריב. אולם המציאות ההיסטורית, במיוחד מאז עידן המלחמות "טוטליות" והתנועות להתנגדות לשלטון זר, הראתה שהאזרחים לעתים קרובות הופכים לסובייקטים – משתתפים פעילים בהתנגדות, נושאי לגיטימיות וגורם מפתח בהגשמת מטרות פוליטיות של הקונפליקט. האבולוציה הזו משקפת מעבר ממלחמות "משרדיות" וצבאים רגילים למלחמות אידיאולוגיות, רשתיות והיברידיות.

1. התפתחות היסטורית: מעצם ל"הכשרה טוטלית"

עת העתיקה והביניים: האוכלוסיה האזרחית (תושבי הערים) הייתה לעיתים קרובות המטרה העיקרית של אלימות (רצח, עבדות) לאחר כיבוש מצודה. זה היה טקטיקה של רתעה וצורה של תשלום לצבא. אולם בהתקוממויות הכפריות (יעקיר, מלחמות ההוסיטים) האזרחים עצמם הפכו לסובייקטים של התנגדות צבאית.

עידן "מלחמות המשרד" (מאה ה-17–18): עם התפתחות הצבאות הרגילים וחוקי החוזה (התחלת הקודיפיקציה בטרטים של הוגו גרוציה) החלו להפריד את האוכלוסיה האזרחית כקטגוריה מוגנת, למרות שבפועל זה לא נשמר. מלחמה נחשבה לעניין של צבאות מקצועיים.

מלחמות נפוליאון ו"טוטליות" (מאה ה-19–20): פנקס. נפוליאון הציג קונסקרפציה – קריאה למילואים בצבא, ועשה מהם סובייקטים בתור חיילים. במלחמות העולם הראשונה והשניונה, חיסול ההבדל בין החזית והעורף הוביל לתפיסת "מלחמה טוטלית", שבה האוכלוסיה האזרחית הופכת במכוון למטרה להשמיד את רצון היריב להתנגד (תקיפת דרזדן, הירושימה, חסימת לנינגרד). כאן היא – במקביל – מטרה של טרור וסובייקט של המפעל העבודתי.

עובדה מעניינת: בשנות מלחמת העולם השנייה, באירופה הכבושה ובברית המועצות, האוכלוסיה האזרחית הפכה באופן מסיבי לסובייקט של התנגדות פרטיזנית. זה הכריח את הנאצים להשתמש באמצעים קשוחים להשמדת האזרחים (לדוגמה, השמדת הכפרים חאטין, לידיץ), שבתמורה הגבירו את התמיכה בפרטיזנים. פרדוקס זה מראה דו-משמעותיות: הנסיון לדכא את האזרחים כסובייקטים של התנגדות גרם להם להפוך למטרה להשמדה טוטלית.

2. גישות תיאורטיות: מ"מלחמה צודקת" לחוק ההומניטרי

תיאוריה של "מלחמה צודקת" (Jus ad bellum ו-Jus in bello): בתוך המסגרת הזו, האוכלוסיה האזרחית – מטרה להגנה. עיקרון ההבחנה דורש הפרדה ברורה בין הלוחמים לבין האזרחים, ועיקרון היחסוניות מאסר תקיפות שבהן מות האזרחים לא יהיה יחסוני לצורך הצבאי.

תיאוריה צבאית מבקרת ומחקרים פוסט-קולוניאליים: גישות אלה טוענות שחוק ההומניטרי המערבי, שמכריז על הגנה על האזרחים כעצמים, בפועל מחזיק בכלי שמסמיך מלחמות שבהן האזרחים הם הקורבנות העיקריים. במלחמות האנטי-קולוניאליות (אלג'יר, וייטנאם) האוכלוסיה האזרחית הייתה סובייקט חשוב במאבק הפוליטי. המלחמה הוכתרה על "ליבות ומוחות" (דגימה "דגים בים העם", לפי מטפורת מאו צה-דונג), והפרטיזנים ("דגים בים") חתכו במכוון את הגבולות בין לוחם לאזרח, ועשו מהאוכלוסיה למשתתפת פעילה.

3. קונפליקטים היברידיים בתקופה המודרנית: חיסול הגבולות

בקונפליקטים של המאה ה-21 (סוריה, תימן ואחרים) המצב של האוכלוסיה האזרחית הפך עוד יותר דו-משמעי:

עצם של מלחמה מידעית וקוגניטיבית: האוכלוסיה נחשפת במכוון להשפעה של פרופגנדה, מידע מזויף, אופרציות פסיכולוגיות על מנת לדמורליזציה או להנעת. כאן האזרחים – עצם של מניפולציה, אך התפיסה שלהם הופכת לשדה לחימה.

עצם של משברים הומניטריים כטקטיקה: יצירת רעב מלאכותי, חסימת סיוע הומניטרי, הריסת בתי חולים ובתי ספר שמשמשים להשגת מטרות צבאיות ופוליטיות (טקטיקת "אדמה שרופה"). האוכלוסיה – עצם ללחץ על היריב.

סובייקט של התנגדות דיגיטלית והתנדבות: האזרחים הופכים לסובייקטים פעילים במלחמה הדיגיטלית (חקיבורים), מספקים תמיכה דיגיטלית לצבא, עוסקים בקרדינג, ייצור דרונים וציוד, תיעוד פשעי מלחמה. זה מחסל את המעמד הפורמלי של נושא.

4. חוק ההומניטרי הבינלאומי: נסיון להכשיר מעמד של מטרה להגנה

הקונוונציות של ז'נבה מ-1949 והפרוטוקולים הנוספים מ-1977 מייצגים נסיון להחזיר לאוכלוסיה האזרחית מעמד של מטרה מוגנת. הם אוסרים:

• התקפות על אזרחים ומטרות אזרחיות.
• עשיות של אלימות שמטרתה להטריד את האוכלוסיה.
• שימוש ברעב כשיטה של מלחמה.
• ענישה קולקטיבית.

אולם יעילות הנורמות האלה תלויה ברצון הפוליטי, באסימטריה של הקונפליקטים ובהופעת טכנולוגיות חדשות (נשק קיברנטי, מערכות אוטונומיות), שמחזירות לתשובה על ההתאמה של העקרונות הישנים של הבחנה.

סיכום: דו-משמעותיות כנורמה חדשה

לכן, האוכלוסיה האזרחית במלחמה המודרנית – גם עצם וגם
© elib.co.il

Permanent link to this publication: