К.С. לואיס על הצחוק וההומור: תיאולוגיה של השמחה, היררכיה של המצחיק והביקורת על הפלפול

הקדמה: הומור ככלי אפולוגטי והשתקפות של גן-עדן

בניגוד לרבים מהמורליסטים הנוצרים, שהתייחסו בספקנות לצחוק, קלייב סטייפלס לואיס (1898–1963) ראה את ההומור והצחוק כמרכיבים עצמיים של הטבע האנושי, שנתנו לנו על ידי הבורא, וככלי חזק למחשבה תיאולוגית. ההשקפות שלו, שהופצו במאמרים, מכתבים ויצירות ספרותיות, יוצרים מערכת מאורגנת שמקשרת בין ביקורת ספרותית, אתיקה ואפולוגטיקה נוצרית. לפי לואיס, ההומור היה לא רק טכניקה רטורית, אלא העדות לרדוף עליון של שמחה (Joy), מושג מרכזי במחשבתו.

היסודות התיאולוגיים: הצחוק כמתנה והשתקפות של טבע אלוהי

לואיס, בעקבות מסורתו של ג.ק. צ'סטרטון, דחה את התייחסותו לאלוהים כאל ישות חשוכה ואדישה. בעבודתו «הנס», הוא אומר בבוטה ש«השמחה היא עסק חזק ביקום». הצחוק אמיתי, לפיו, הוא תגובה ספונטנית להומניות לא צפויה, שהיא מיקרו-כדור של ההרמוניה האלוהית. במובן זה, היכולת לצחוק קושרת את האדם לאלוהים. ב«מכתבים של בלמוט», השד המשתקף מבקר בזעם, שאלוהים «שמט באנשים חסר תקנה חריגה לצחוק». ההומור בלתי-נכנע לשטן, כיוון שהוא קשה לזייף ולהכניע לרצון הרע – הוא נוצר באופן ספונטני, כמו ניצוץ.

לואיס עשה שימוש בהבחנה בין «שמחה» (Joy) כתשוקה רוחנית לטרנסצנדנטי ובין «שעשוע» (Fun) כתגובה פשוטה, ארצית. ההומור האמיתי יכול להיות גשר בין שתיים, פתקם של שעשוע, שמזכיר לנו את השמחה העליונה.

היררכיה שלוש-שכבתית של המצחיק: משמחה לפלפול

לואיס יצר שיטה אתית ואסתטית ברורה של סוגים של הומור, שניתן לשחזרה לפי עבודותיו.

רמה גבוהה: «שמחה-שעשוע» (Joyous Fun).
זהו הומור שמבוסס על הפלא, המשחק, התמימות והתחושה של עודף. לפי לואיס, המופע המקובל לזה הוא «המלך ליר» של שייקספיר, שבו המלחין אומר את האמת דרך פרדוקס ואבסורד, או סיפורים שבהם המצחיק לא ניתן להפריד מהמופלא. ביצירותיו, לואיס מגיע לזה בסצנות של השולחן בבית הבוברים ב«האריה, הנסיכה והמגפיים של הארון», שבה הצחוק הופך לחלק מהחמימות, הקהילה וההצפה לשחרור.

רמה בינונית: סאטירה ולעג (Satire and Derision).
ההומור הזה הוא חיוני, אך מסוכן. במאמר «על שלוש דרכים לכתוב עבור ילדים» לואיס כותב שספר ילדים טוב צריך להיראות גם למבוגרים, ואחד המפתחים לכך הוא אירוניה, שיוצר רקע. סאטירה שלו ב«מכתבים של בלמוט» או בטרילוגיה הקוסמית (במיוחד ב«הכוח המכוער») מאשים את פגמי העולם המודרני – מגאות האינטלקטואלים עד לטכנוקרטיזם חסר-רוח. אך לואיס הזהיר מפני סכנת ההומור: הוא עשוי להפוך בקלות לציניות וגאווה, שמזהמות את נשמת המלעג. הלעג הוא מוצדק רק כאשר הוא מוכוון כלפי מה שאמיתית ראוי לשלילה.

רמה נמוכה, מגונה: פלפול (Flippancy).
זהו האויב העיקרי של לואיס בתחום ההומור. הפלפול (במונח שלו – «פליפנטיות») הוא לא רק שוטטות בלתי-חשובה, אלא מחלה רוחנית, רגליזם של לעג לכל. השד בלמוט מדריך את תלמידו: «הפלפול היא ההגנה הטובה ביותר [על אלוהים]… היא, ללא יצירת רעל קטלני, תשאיר אותו במצב של גועל קל לכל שאלה חשובה». האדם הפלפולי צוחק על דברים קדושים לא מתוך ביקורת, אלא מתוך עיוורון המוח והפחד מרצינות. זהו הומור שחותך את הדרך לטרנסצנדנטי.

השוואה יחסית: לואיס vs. ברגסון ופרויד

נגד אנרי ברגסון: הפילוסוף הצרפתי ראה בצחוק כ"מנגנון תיקוני חברתי", כדי לענוש על מכניות וחוסר גמישות. לואיס יהיה מסכים עם התפקיד החברתי של הסאטירה, אך עבורו הליבה של הצחוק האמיתי היא לא בתיקון, אלא בהתפלאות רגשית, שקרובה יותר להתפלאות ילדות, מאשר להנקמה החברתית.

נגד זיגמונד פרויד: לפי פרויד, ההומור הוא "סובלימציה" של תוקפנות או אנרגיה מינית מוגבלת ("התעסוקה והיחס שלה לבלתי-מודע"). לואיס ידחה רדוקציה זו. במערכת שלו, הצחוק על אנקדוטה לא ראויה – זהו הצורה הנמוכה ביותר, הפלפול, בעוד הצורות העליונות של ההומור אינן "משחררות" את הנמוך, אלא מקשירות לעליון. ההומור, לפי לואיס, הוא לא מסווה של פחד או תשוקה, אלא ריאליטה רוחנית עצמאית.

התפקיד המעשי של ההומור לפי לואיס: פירוק וענווה

לואיס העריך את ההומור ככלי נגד פולחן-אידולים ואגואיזם. הוא חשב שיכולת לצחוק על עצמו – סימן לבריאות רוחנית. ב"הנוצרות הפשוטה" הוא מציין שהשטן – ישות מפחידה, חסרת תחושת הומור, בעוד הקדושים מלאים בשמחה. ההומור מסמר, מוריד מתח, מאפשר לראות את הבעיה באור אחר. ברומן "עד שנפגשו הפנים" (סיפור על אמור ופסיכה), המלכה פסיכה מוצאת אהבה נצחית לא דרך מעשים גיבוריים, אלא דרך ענווה וקבלה – והדרך הזו מאורגנת על ידי ההומור הרך והחכם של הנערה הזקנה.

עובדה מעניינת: בחייו, לואיס היה מאסטר של עצמי-אירוניה. בתקשורת המכתבים שלו עם העוקבת האמריקאית ג'וי דיווידמן (אשתו העתידית), הוא השיב בקלות ובאופן אירוני לשאלות התיאולוגיות המורכבות שלה, משתמש בהומור כדי להשוות את המרחק וליצור אטמ
© elib.co.il

Permanent link to this publication: